נכנסתי לכיתה. הם ישבו שם- כמה על שולחנות, כמה על כיסאות,
ודיברו. העבירו מידע שולי שגם ככה לא היה מעניין אותי אם הייתי
מנסה במקרה להיכנס לשיחה. הורדתי את הכיסא לריצפה, שמתי את
התיק על השולחן ויצאתי החוצה. גם ככה אין לי מה לחפש שם.
ישבתי במסדרון, על הספסל הירוק ההוא שתמיד נמצא שם. תמיד
ניסיתי להבין את הקטע עם הספסלים הירוקים האלה, הם תקועים בכל
הבצפר אבל אף פעם לא ליד ההסקה. ולי היה קר, אז הבאתי את הספסל
וקירבתי אותו להסקה, שגם היא בעצם רעיון די גרוע, אבל בגלל
שככה זה פה ואין תקציב אז יש הסקות כאלה שרק מפריעות לך בגב
וגורמות לכל הבניין ללהוט מרוב חום מוגזם.
הפעמון צלצל אחרי עשר דקות, בדיוק הזמן שהייתי צריכה בשביל
להתאושש מהרגשת העייפות והחולשה שאפפה את כולי.
עוד יום של זוועה אנושית שנקראת גם בית ספר. למרות שלמידה פה
זה אחד הדברים האחרונים ברשימה. הם טוענים שיש לי מה להגיד על
הכל המורים! אבל הם טועים... זה לא אני, זה הם! זו ההסקה
המטומטמת והספסלים הירוקים והמורים. זה הם.
המורה נכנסה, השיעור התחיל, וכרגיל חצי מהכיתה הייתה בחוץ.
אני לא, אני אף פעם לא מפריעה מספיק בשביל שיעיפו אותי, אבל
מספיק בשביל שזה יכנס לי לתיק האישי.
אז העפתי את עצמי.
ושוב הם התחילו שיחה מטומטמת כזאת על כלום. דיברו על החיים כמו
שהם מכירים אותם, למרות שבעצם הם לא יודעים חצי דבר על החיים.
הם דיברו על איך שהם רוצים לנסוע לת"א, ואני בראש חשבתי שמה הם
בכלל מבינים, ושת"א זה לא כזה עניין גדול. סתם מפונקים.
לא הייתי חלק מהשיחה אבל זה בסדר כי חשבתי לעצמי שזה הכל בגלל
שהם מדברים שטויות ושאם הייתי מתקרבת היו נשרפים לי כמה פיוזים
במוח אז לטובתי האישית עדיף שאני לא אתקרב.
ופתאום זה קרה.
הם התחילו לדבר על הדבר האחד ששנאתי יותר מהכל, הדבר היחיד
שהרגשתי שבאמת ימיס לי את המוח אם אני אשמע עוד מילה אחת
שקשורה אליו. הם התחילו לדבר על כוכב נולד!
בהתחלה זה היה בסדר... פשוט התרחקתי. אבל הקולות, המשכתי לשמוע
אותם! פאק, זה היה מעצבן!
עכשיו באמת התעצבנתי... עוד מילה אחת על הראל סקעת ואני מורידה
למישהו כאפה!
"...הגמר היה מגניב אבל לדעתי סקעת היה צריך לזכות" נשמע קול
ילדותי למדי.
טוב זהו זה! לא יכולתי לסבול יותר את ההשפלה של לחלוק אוויר עם
האנשים האלה.
פשוט קמתי, והתקדמתי לכיוון שלהם... הם ישר הבינו את המסר הלא
נכון, והתחילו להפנות את השיחה לכיוון שלי.
אז חטפתי את המבט השטני הזה שבד"כ יש לי בעיניים כשאני חושבת
על משהו ממש מרושע וצרחתי כל עוד נשמתי בי: "אני מוכנה לדבר על
הכל, באמת! רק אל תדברו איתי על כוכב נולד! חבורה של בני בליעל
חסרי השכלה!!!"
הם נשארו פעורי פה ולא ידעו בדיוק מה להגיד. חלק תקעו בי את
המבט המתנשא הזה שמאפיין את רוב ילדי בית הספר.
אז הרמתי את הספסל הירוק הטיפשי הזה שגם ככה הצבע שלו עשה לי
רע, והטחתי אותו בכל הכוח כנגד ההסקה הזאת שפשוט חיממה לי את
הגב פעם אחת יותר מדי! כולם התחילו לברוח. דווקא די נהניתי
מזה. זה נתן לי תחושה של כוח... ידעתי שנקמתי בבני זונות!
אחרי המהומה שלחו אותי למשרד של המנהלת לשיחה עם חצי מהסגל,
ואח"כ ליועץ ומשם לפסיכולוג. הם אמרו שהם תמיד טענו שההתנהגות
שלי לא במקום ושהיא רק תחריף, ושהם הזהירו אותי מראש. הם אמרו
להורים שלי שהיו סימנים לאישיות פרועה וחסרת מעצורים, ושוב
ושוב הם שאלו "למה? מה קרה? מה גרם לך להתפרץ ככה?"
כנראה שהם ממש דאגו לשלומם של כמה ספסלים...
כשאמרתי להם שנשבר לי מהבית ספר הזה ושכולם על הזין ושמצדי
יזדיינו, הם רק צקצקו בלשון ואמרו "תמיד ידענו" ואיימו להעיף
אותי. אז אמרתי סבבה, וכדאי שתישנו עם עין אחת פקוחה.
מה בסה"כ אמרתי??? כולה אמרתי להם להיזהר... אז הם העיפו אותי
למוסד לעבריינים צעירים. מה הם מגזימים? זה הכל באשמת
המורים...
במוסד כשהכניסו אותי, המנהל שאל אותי "למה?" שאלה פשוטה.
וכשעניתי הוא הכניס לי סטירה ושלח אותי לחדר-תא שלי.
מה בסה"כ אמרתי? כולם חושבים שהשתגעתי. אבל אני לא משוגעת!
באמת התכוונתי לזה כשאמרתי שהכל באשמת כוכב נולד!