היום בחדשות:
הוכרזו המועמדים לאוסקר.
המודל שלי תלתה את עצמה באמבטיה.

כל התחלות קשות, אם יש משהו שאני יודעת לעשות ממש טוב - זה
להסתבך עם עצמי, לעשות לעצמי חיים קשים. פיתחתי בזה יכולת של
ממש. גם בהתחלה הזו, שנה א' באוניברסיטה לא הייתה קל. שנה א'
זה בלגן שלם. וואחד סרט. כל פעם שהיה לי רע ורציתי לברוח,
לחשתי לעצמי  "תסתכלי עליה."
היא. כאילו נפלה עלי ביום בהיר, לאותו מקום, ממש באותה משבצת.
מין גורל שקבע לנו תקופה משותפת.
קצרה כל כך.
היא עשתה לי תחושה נעימה והרבה רגשות של הערכה. מה היא לא
הייתה? הכי חכמה, הכי פעילה, הכי מוצלחת .
היא. היה לה ולי מין קטע כזה שהיינו יושבות בעוד שיעור אפוף
מספרים ונוסחאות שנראו לי לחלוטין ממוצא יפני, שלא קשורות בשום
צורה לתואר שלי במדעי הדשא, וכל פעם מחדש הייתי שואלת אותה
בשקט "הבנת?" כל פעם מחדש היא הייתה שולחת לי חיוך מרגיע. ברור
שהיא הבינה, וברור שעם הכי הרבה סבלנות היא תסביר גם לי.  
המושיעה שלי.
היה לנו יום קבוע וסידור קבוע לשבת ביחד וללמוד. היא הובילה,
כמובן וכולנו אחריה עם מבטי הערצה. כל פעם שהיה ויכוח - ישר
אליה. הרי היא יודעת הכל.
ומה ידענו אנחנו עליה?
ידענו שהיא לבד. ידענו שהיא לבד מגיל כל כך צעיר שלא חשבנו
שהיא זוכרת מה היה לפני כן.
היא זכרה.
היא תמיד הייתה קצת מסתורית, קצת שונה, אבל כולם כל כך מנסים
להיות ככה,ואצלה זה פשוט נראה טבעי.
יותר מהכל, כמה שזה ישמע אירוני ומגוחך, היא נראתה לי חזקה.
בגלל זה הייתי חושבת עליה שהיה לי קשה. מעבר לחברה, היא הייתה
בשבילי מודל. מקור לשאוף ממנו כוחות.
הייתה. כל כך הזוי להגיד הייתה.
אתמול השמועה התחילה לרוץ, היום היא כבר קיבלה ממדים אחרים.
אתמול חשבתי שעוד שנייה יגידו שזה לא קרה באמת. זה כל כך לא
הגיוני. פשוט לא הבנתי למה. ואיך. ובעיקר למה. כל שיחה כולם
דאגו לי, אם אני בסדר. "אסור לך להישאב לזה"
היום כל הפרטים התבהרו ובהפרש של עשרים שעות אני מבינה. למה
ואיך. ולמה. והרבה דברים.
חוכמת הבדיעבד, אמר מישהו בשקט.

מרחוק, אתה חושב שזה פשוט, זה הגיוני, שיש סיבות, כתובת על
הקיר, סימנים. לא תמיד ההסבר שאתה תקבל יגרום לך להבין. מה
שבטוח, זה לא יגרום לך להשלים עם זה.
אני לא מעכלת. ובטח שלא משלימה. או מבינה. רק כואב. ויש מחנק
כזה בגרון. ומן חוסר יכולת לחשוב או לעשות משהו אחר.

המודל שלי תלתה את עצמה באמבטיה אתמול.

ילדה, אני כבר מתגעגעת.
25.01.05