אני זוכרת בערב ההוא כשהסתכלתי בעינייך וראיתי את המבט הזה,
המבט הכי עצוב בעולם.
האדמה יכלה לבלוע אותי באותו הרגע, השמש לשרוף אותי והשמיים
ליפול עלי - לא שמעתי או הרגשתי דבר מלבד עצב עמוק ומעכל - עצב
קיומי שכזה ורק כי אתה עצוב.
במשך הנסיעה מהצפון הביתה ניסיתי לחשב אפשרויות תגובה שלך
בערב, איך תהיה, מה תגיד, מה אומר ומה אעשה איתך, ואתה התנהגת
כרגיל ומצאתי את עצמי בוחנת אותך שוב ושוב לחפש פיסות מידע
שיובילו אותי להבנה על איך אתה מרגיש - וכלום!!! כלום עד
שראיתי את המבט הזה, המבט הכי עצוב בעולם.

לא הסתכלת עלי. בהית באיזו שהיא נקודה באוויר, כולך מהורהר
ועצוב, הכחול הטהור שלך נצץ במין אש פנימית של אובדן איום,
ואני רציתי לעטוף אותך.
דמיינתי את עצמי הופכת לבועה ענקית שתקיף אותך מכל הכיוונים
ותגן עליך מהכל, אבל עדיין לא מצאתי את הפלאגין לחבר לעצמי
שיהפוך אותי לבועה מגנה ופשוט חיבקתי אותך חזק חזק וליטפתי לך
את השיער.

אוח, הלוואי והייתי מוצאת בעצמי מילים נבונות ומלאות נסיון
חיים כדי לומר באותו הרגע, עצות חכמות או פתגמים מתאימים, אבל
הלשון שלי הסתבכה בפה שלי ושתקתי.
כמו בפעם ההיא לפני כמה ימים כשישבתי ליד דן במדרגות כשגילה
שהחברה שלו בוגדת בו. כולו דמעות - מקופל בעצמו, ואני יושבת
לידו שותקת, לא מחבקת אפילו - מכורבלת בעצמי ומרגישה שאני רוצה
לקחת את הכאב שלו ולתלוש לו אותו מהלב אבל לא זזה בכלל.
ככה גם איתך, התאבנתי.

כשראינו את סוף העולם שמאלה באותו הערב, ועליזה מ"מיכאלה" מתה
במיטה הקטנה שלה, ראיתי את הלחלוחית בזווית העיניים שלך,
הרגשתי את הרעד הכמעט בלתי מורגש לאורך עמוד השדרה שלך,
ושתקתי.

וכשהבטת בי באותו הערב לפני השינה, באותו המבט, המבט הכי עצוב
בעולם, אמרתי לך שבאתי לראות רק את הפיל, אז למה אני צריכה
לשלם על כל החיות?