ערב יום חמישי. אוטובוס בין עירוני עמוס למדי. מצאתי את עצמי
יושבת בספסל שלפני האחרון, מנסה לראות את הדרך מבעד לאדים
שהצטברו על החלון. המיזוג פעל והיה חם ויבש. יבש מדי לדעתי.
אבל מה שהיה בפנים לא עניין אותי במיוחד. הייתי שקועה במה
שקורה בחוץ. רוח, גשם, רעמים. חורף אמיתי.
ממש כמו בחיים שלי, חשבתי לעצמי. הבדל כל כך ברור בין מה שהעין
רואה ומה שהלב מרגיש. ניגודים מוחלטים. הפכים.

הגענו לתחנה הסופית. הדלת נפתחה. קור חותך חדר בבת אחת פנימה,
והשתלט על החום. הכל התערבב. הגבול בין מה שבחוץ ומה שבפנים
נעלם לגמרי.

הלכתי לי בגשם. בחולצה דקיקה. בלי מטרייה. והרגשתי איך הקור
מנסה לחדור לתוך גופי, מנסה להקפיא את החום שבוער בי. הגשם
התחזק. כאילו הקור קרא לו שיבוא לכבות את האש.
הגעתי הביתה רטובה לגמרי, אבל באופן די מוזר היה לי חם. הבטתי
במראה, וחייכתי.

כנראה שכל אחד צריך למצוא את החיבור בין מה שבחוץ ומה
שבפנים, כדי להיות מאושר.