היא נאבקה בחוזקה.
להישאר בתוך הגופה,
היא רצתה.

הנשמה הרכה,
הנשמה הטובה,
לעלות לא חפצה.

לא רצתה לרחף,
לעולמות אחרים,
למקומות נסתרים.

רצתה במקום בטוח להיות,
רצתה מקום מוכר.

נקשרה לאישה שבתוכה שכנה,
היתה אתה שמונים שנה.

למדה לאהוב, למדה להכיר,
למדה עליה אלפי דברים.

היא ידעה,
היא לא תוכל להישאר.
נותר לה מעט מאוד זמן,
ללוות אותה,
אל מתחת לאדמה.

קולות מהחלל,
קראו לה לעלות,
אורות בהירים,
סימנו לה להגיע.

היא החליטה,
לחלוק כבוד אחרון,
לגוף האישה,
ששיכנה את נשמתה.

נחמה באנרגיות חזקות,
את המשפחה האבלה.
עוטפת בחום רך ונעים,
את כל הסובבים.

בתום הטקס,
לא נותרה בידה הברירה,
היא נענתה לאורות,
הקוראים בשמה.

המשיכה במעופה,
הרגישה חופשייה,
היא לא מתה,
היא נשמה,
ממשיכה בדרך ארוכה,
אל הלא נודע.