[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







סיון מנשה
/
אין על הודו!

"הימים עוברים כאן מהר" אמרתי לה כשהיא הדליקה עוד סיגריה, היא
הנהנה בחיוך דק "לפעמים אני מרגיש שהגוף שלי מתנוון כאן.
סיפרתי לך שכשעליתי אתמול למסעדה החדשה הלב שלי דפק חזק כל כך
שחשבתי שאני אתעלף? אנחנו חייבים לצאת מכאן" קמתי וניגשתי
לחלון מתבונן באותו נוף מוכר שאני מתבונן בו כבר קרוב לחודש,
ההרים המושלגים שבהתחלה נתנו לי הרגשה של חופש כאילו מביטים
עלי מלמעלה - הסורגים שלי בכלא הזה.
הסתובבתי אליה ולא הופתעתי לראות אותה מרוחה על הספה עם ג'וינט
ביד אחת וכוס צ'אי ביד השניה, כבר התרגלתי לראות אותה ככה.
בהתחלה זה הלחיץ אותי ועכשיו אני מבין יותר טוב שככה זה פה,
אתה אף פעם לא מחובר במאה אחוז, אחרת אתה משתגע מהכלום שיש כאן
ואז אנשים חוזרים הביתה אחרי שמונה חודשים של בהיה בנוף זה או
אחר ואומרים שאין על הודו שהיא מדהימה, אני חושב שאני מספיק
סחי כדי לדעת שכל זה, זה בולשיט אחד גדול.
"אז לאן נלך?" היא העבירה לי את הג'וינט בתנועת מחאה בולטת,
"נלך". אני חושב שזה מין קטע כזה של גברים, לנדוד זאת אומרת,
הצורך לנוע כל הזמן. ידעתי שהיא לא תבין אותי, לא ציפיתי שהיא
תבין אותי, אבל המבט שהיה על פניה לא היה של בלבול או חוסר
הבנה. הלוואי והייתי יכול לשים את האצבע על הרגע המדוייק שבו
היא קיבלה את המבט הזה, המזוגג, שמאז שהוא הגיע הוא לא עזב,
כבר כמה חודשים שיש לה את אותו מבט בעיניים של חוסר אישיות
מוחלט.
אז עזבנו, ברור שעזבנו, מאיה כבר הפסיקה לקבל החלטות, עכשיו
אני מוביל, אני הגבר ואני נודד ואני מוביל ואני הגבר.
וגם כן ההודו הזאת, אפילו גבר אי אפשר להיות כאן, אני רואה את
כל ההומואים האלה ש'מקבלים את הודו לפנים', יושבים כל היום,
אוכלים קורנפלקס עם חלב ותותים ומדברים על איך שיפה ושקט כאן,
שכחו שהם גברים, שהיו בצבא וראו מלחמה, שגברים אמיתיים לא
לובשים חצאית וקוראים לזה חופש.
פעם אמרתי את זה למאיה כבדרך אגב, היא התעצבנה ואמרה שאני לא
יודע איך לקחת דברים, שכל דבר אני משווה לארץ והודו זה לא הארץ
וכאן אפשר לעשות דברים שבארץ לא עושים, שאולי גם אני אנסה
להתלבש כמו באבא רק ליום אחד, בשביל ההרגשה.
מאז לא אמרתי לה כלום יותר. למדתי לחייך ולהפנים, מה אני צריך
שחברה שלי תזיין לי בשכל? אני נותן לה ג'וינט והיא שותקת.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
יש כאן שני
אינציקולפדיות
שהן לגמרי לא
אובייקטיביות!


תרומה לבמה




בבמה מאז 25/2/05 14:49
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
סיון מנשה

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה