(תודה לגברים שלי ולתל-אביב.)


"ותל אביב שלנו היא לא תל-אביב שלכם..." אני שואפת לראות
ומשחררת ענן עשן אפור דרך חלון המכונית, מניחה מגף מלוכלכת על
תא הכפפות שלו. הוא מחמיץ פנים ואני רק חושבת כל הזמן שמגיע
לו, שיסבול, שאם הוא ממשיך לשחק בלשעברית שלו למרות שכבר חצי
שנה יש לו חברה... קצת בוץ לא יהרוג אותו.
"טמירי, תפסיקי לכעוס ותורידי את הדבר המטונף הזה שאת קוראת לו
נעלי צבא מהפאנל שלי."
"באמת חשבתי שתפסיק עם זה עופר."
"אף אחד לא הכריח אותך להישאר ובחיים לא שיקרתי לך." הוא
ממחזר.
כשאני טורקת את הדלת של הרכב אני נאנחת בשקט ויודעת שזאת לא
הפעם האחרונה שאני אצא מהרכב הזה מיואשת. ויודעת גם שהלב חזק
מהשכל והוא היה קודם שלי ושלא מגיעות לו הדמעות שלי. אז אני לא
בוכה, לפחות היה לי טרמפ הביתה מהבסיס.
אני נכנסת הביתה בתשע בערב, מדליקה אור כתום עמום במנורת שידה
ישנה ואת האור במקלחת. פותחת את זרם המים החמים, אמבטיה
רותחת... אני פושטת את המדים וזורקת אותם על הרצפה, עייף לי
מכל העסק הזה של להיות חיילת כמעת בת עשרים שמפחדת ממה יקרה
מחר, מכמה עוד אני יכולה ליפול, לשקוע בתוך הביצה הזאת שיצקתי
לעצמי.
אחרי הצהריים הוא מזיין את האקסית ובלילה הוא מחבק את השחרחורת
הצפון תל-אביבית.
לפעמים אני מתפללת שזה היה הפוך ולפעמים אני מתפללת שלא הייתי
מכירה אותו בכלל.
כל העסק הזה מהתחלה היה מוזר ונהיה מוזר עם כל פרק חדש.
קצף האמבטיה המתפוגג מזכיר לי שאני כבר ארבעים דקות טובעת
ומזכיר לאמא שלי לבדוק שהבת שלה נושמת ומזכיר לחובשים שחיילות
קטנות במדים ירוקים שנרדמות באמבטיה חייבות לגמור בטיפול נמרץ
ועם ערמות גימלים. ומזכיר לעופר שפתאום קצת רע לו ושהוא לא
באמת התכוון ושרק עכשיו הוא מבין מה הוא עושה ושהוא באמת מצטער
והוא כן עדיין אוהב אותי אבל גם כבר אותה.

בשבת בלילה מועדונים מתמלאים בחצות, בראשון בבוקר בתל-אביב
האוטובוסים מתמלאים בצעירים הפוכים שהולכים לסגור עוד יום, עוד
שבוע, שבועיים... שלושה.
במיטה שלי, בראשון בבוקר אני מתכרבלת חזרה בפוך אחרי שאני
מנתקת שיחה עם דין ששמע מה קרה ופתאום נזכר שהוא לא דיבר עם
הידידה שלו למעלה מחודשיים.
כשהוא דופק בדלת לא בא לי לפתוח, למרות שפתוח... לא בא לי
אפילו לענות. עופר לא בא לבקר מאז שיצאתי מבית החולים בשישי
בבוקר כי החברה שלו עושה לו מצפון שהוא רואה אותי יותר מידי
והוא בכלליות דיי מבולבל ואני תוהה כבר יומיים איך יצאתי בכלל
עם האידיוט.
אני מנגבת את הדמעות ולוחשת: "פתוח, תכנס."
אז הוא נכנס ונשכב לידי על המיטה, מביט בי ואני מוצפת נוסטלגיה
של איך בכיתה י', כשאני הייתי כולי צעירה והוא היה לפני גיוס
היה לי קראש עצבני עליו. העיניים הכחולות שלו תמיד ידעו לגרום
לי לחייך, אחרי הכל אנחנו מכירים מהגן והוא תמיד היה שם בשבילי
כשהכל התבלגן והסתדר.
"טמי" הוא נזהר, "למה את עושה שטויות?"
"התעייפתי מכל התל-אביב הזאת."
"למה את נותנת לו להכאיב לך?"
"הוא לא עושה את זה בכוונה, דין."  אני מגינה עליו.
"גם בלי כוונה, הוא היה צריך להישאר איתך או ללכת איתה. את
יודעת שאני לא אמלא אותך בקלישאות של מגיע לך יותר ושהוא לא
שווה אותך כי אני יודע כמה את אוהבת אותו ואני גם יודע שהיה
לכם המון זמן טוב. אבל טמיר, באמת ילדה... תשחררי."
ואני משחררת, הדמעות שלי לאחרונה הפכו לחלק בלתי נפרד מהלחיים
והמיגרנות המטורפות האלה מזמן הפכו לזמזום.

לפני כמעט שנתיים וחצי קיבלתי שיחה מוזרה באייסיקיו מבחור שטען
שהוא ראה אותי ליד בית הספר שלי כמה פעמים ועשה כמה בירורים
והשיג את המספר, אבל בגלל שהוא לא רצה שזה יהיה ממש מוזר אז
הוא השיג את מספר האייסיקיו. מצד אחד זה דיי החמיא לי ומצד שני
זה דיי הפחיד. אחרי חודש של שיחות טלפון פגשתי אותו, הוא היה
הכי מקסים בעולם והחזקנו ביחד שנה ותשע עד שזה התפורר... לאט
לאט התפורר והחדשה שלו באה והישנה נשארה, נשארתי. מטומטמת.

בערב אלון בא לבקר, הוא מחליק מאחורי על המיטה ועוטף אותי
בחיבוק שלו, נותן לי נשיקה על הכתף... הוא מכולם הכי יודע כמה
רע לי, כמה אני נלחמת בזה, כמה אני רוצה שדברים יעבדו אחרת,
שיעבדו כמו שצריך, שהלב המטומטם שלי יפסיק לרגע את המלחמה שלו
ויקלוט מה נכון.
הגבר מאחורי לוחש: "אני מצטער."
ואני אומרת לעצמי- 'פאק, מה יש לו להצטער? מה לעזאזל גרמת לו
להצטער?' ואני מצטערת בעצמי, אבל שותקת.

לפני קצת למעלה מחודשיים ישבנו בפאב תל-אביב טיפוסי, עמוס עשן
ורעש... אני ודין ורציתי למות.
רציתי למות כי הגבר שאני אהבתי יותר מאת החיים שלי חגג אותו
לילה לחברה שלו יום הולדת 19 והג'ובניקית הקטנה שלו קיבלה את
כל מה שאני איבדתי והתקשרתי בוכה לדין והוא אמר לי שדיי עם זה.
"מספיק עם זה טמיר, ראבק, את יושבת ארבעה חודשים אחרי שהוא כבר
איתה בבית ואוכלת את הלב על משהו שמזמן איבדת את הזכות להזיז
לך. תתלבשי, רבע שעה אני אצלך, נצא נשתה משהו."
אז מצאתי את עצמי עם העניים הכחולות של דין בפאב מלוכלך, חמישה
בקבוקי בירה נערמים לי מול העיניים. אותו יום פשוט התעייפתי,
התעייפתי מלהרגיש... רציתי להיות חולה במחלה הזאת שיש לאנשים
שלא מרגישים בכלל, שלא טוב להם ולא רע להם, שהאושר לא מתקזז עם
הכאב. שימים של גשם כבד כשהכל אפור, לא ממלאים אותם בעצב וגם
לא בעונג סתמי של אהבה.
ואני מסבירה לדין ש... "אתה לא מבין מה זה להריח אותו מולי
בבית קפה שלשום בצהריים ואז לדעת שהוא איתה עכשיו. שהוא איתה
מבחירה, שהיא אוהבת אותו בלילות כמו בימים והכי נורא שהוא אותה
באותה מידה."
"אז מה את קשורה?"
"אני, אני פשוט משהו שאי אפשר לשחרר, אני הרגל מגונה, אני כמו
הסיגריה היחידה שעופר מעשן ביום עם הקפה של הבוקר, אלא אם הוא
ממש עצבני במהלך היום ומדליק עוד אחת."
"טמי, זה טיפשי."
"טיפשי טיפשי מותק, זה פשוט ככה."
הוא לוגם מהבקבוק שמונח לידו ועושה לי פרצוף לא מרוצה, הוא לא
מבין אותי, אף אחד כבר לא מבין אותי.

אותו לילה, אחרי שהזמנו כבר עוד שני בקבוקים ניגש אליו מישהו
ואומר שלום... אלון. היה עם דין בצבא, שניהם השתחררו כמה
חודשים לפני, התיישב קצת ודיבר עם דין. גבר יפה, עיניים חומות
כהות, שיעור מלא שחור, עצמות לחיים גבוהות, לא מגולח למעשי,
אשכנזי שזוף וגבוהה, גומת חן קטנה בלחי ימין כשהוא צוחק וחושף
שתי שורות שיניים לבנות וגורם לך לחייך.
יום אחרי בערב אני מקבלת שיחה ממספר שאני לא מזהה וגבר עם קול
בס נעים שואל לשלומי, כשהוא מזדהה ואומר שזה אלון אני צוחקת
ושואלת אותו מה דין חשב לעצמו כשהוא נתן לו את המספר ואם הוא
לא סיפר לו מה הקטע שלי.
"אני מכיר את דין מהטירונות, הוא אמר שאת ידידה שלו כבר המון
שנים ושאת מקסימה אבל הוא ממליץ להתרחק כרגע כי את מתוסבכת עם
האקס שלך ואני גם יצאתי לפני חודש וקצת מקשר של שלוש וחצי
שנים." הוא חצי מתנצל ואני כמעט מתפתה להגיד לו שהוא צודק ושזה
רעיון גרוע אבל ממשיכה לדבר איתו, הוא מתוק, הוא מבין מאיפה בא
הכאב שלי. הוא מספר לי שהחודשים האחרונים עם האקסית שלו היו
כבר סתם, שניהם ידעו שזה נגמר אבל שניהם לא רצו לעזוב.
אותו לילה, כשניתקתי את השיחה איתו אחרי שעה וחצי, אחרי שהוא
אמר שהוא חייב לפגוש אותי כי משהו יום קודם גרם לו לרצות להכיר
אותי, אבל זה לארבע עיניים... אותו רגע, כשנשכבתי לאחור על
המיטה ועצמתי עיניים, רציתי לעזוב. רציתי לבקש מאלוהים שיתן
לגבר הצעיר הזה את הכוח לכבוש אותי ולשכוח הכל. זה לא עבד.

אני מסתובבת אליו ומנשקת אותו, יש לו טעם של מסטיק תות.
"התגלחת" אני מלטפת לו את הלחי והוא מחייך את החיוך המקסים שלו
ואומר לי במבט מבויש שהוא היה חייב כי הייתה לו פגישה חשובה עם
כמה לקוחות חשובים בעבודה ושקצת נמאס לו מכל הפקידות האלה של
אבא שלו שכל היום עושות לו הרצאות איך להראות מקצועי.
למעלה מחודשיים אחרי היום הולדת של הצפון תל-אביבית של עופר,
אני שוכבת במיטה עם גבר שכבש לי רבע לב ושונאת את עצמי על זה
ששאר החלקים שייכים לעופר.
נזכרת איך רבתי עם דין בשיחה האחרונה שהייתה לנו לפני חודשיים
על זה שאני משחקת, על זה שלמה לעזאזל אני יוצאת עם חבר שלו
כשאני מזדיינת עם האקס שלי. "מזדיינת" הוא הדגיש אז וסינן
בחצי היסוס בשקט: "איתה הוא שוכב." הוא התקשר שוב רק כשהוא שמע
מה קרה לי.
ואני אומרת לאלון שתל-אביב עייפה אותי... "התעייפתי." אני
אומרת לו... והוא יודע.
הוא גם יודע שאותו יום שאשפזו אותי הייתי עם עופר בערב, הוא גם
יודע שאני מלאת כוונות טובות ללא עמוד שדרה ושהכל התחרבן בצורה
לא נורמאלית. אבל במקום ללכת, הוא נשאר. הלב חזק מהשכל, אני
תמיד אומרת,
ותל-אביב הזאת מבלבלת לכולנו את כל החושים.
אני מתכרבלת בחיבוק של אלון ומרגישה בטוחה, בטוחה שיש בן-אדם
בעולם הזה שגם בלי להזדיין איתי פה, שגם בלי שאני אתן הוא לא
מנסה לקחת. לא יודעת למה, אבל הוא מחבק אותי, הוא רוצה לחבק
אותי. ואני? מה אני כבר רוצה? הכל מתבלבל לי בידיים שלו ואני
תוהה איך הם מצליחים להמיס אותי ככה... שניהם.
אני כבר כמעט נרדמת ומישהו מצלצל בדלת, ההורים והאחות הקטנה
נסעו בצהריים לדודים בחיפה לאיזה אירוע ויחזרו רק מחר, לא לפני
שאמא שלי עשתה 200 פעם איתי ועם דין בדיקה בבוקר שאני בסדר
ושאם יקרה משהו שאני אתקשר אליהם או אליו וטרחה גם לציין- "טוב
לראות אותך פה שוב דין." אמא שלי תמיד אהבה בלונדיניים.
מישהו מצלצל בדלת ואני צועקת: "פתוח."
שומעת את דלת הכניסה נפתחת ואת הצעדים במסדרון לחדר שלי, אני
מזהה את הצעדים, את הריח, את הנשימות שלו... אני קוברת את הראש
לשנייה בתוך החזה הגדול של אלון ומתיישבת במיטה, זה לא מילא
אותי בכלום לצערי, רק ביותר בלבול.
הדלת פתוחה והוא מסתכל עליי.
אני עליו והוא עליי, או על אלון, אני לא בטוחה.
המבט שלי מקובע במבט שלו, אני לא ממצמצת אפילו.
אני נושמת באוויר את הכעס שלו.
אלון לוחש לי באוזן: "אני אשאיר אתכם לבד, נראה לי אתם צריכים
לדבר." ונושק לי על הלחי. לרגע, אני עוד תופסת לו את היד שלא
יזוז והוא אומר לי: "טמיר, זה בסדר, באמת. דברי איתי יותר
מאוחר." כשאני משחררת אותו, אני יודעת שפגעתי בו ולא בטוחה
שאני אוכל שוב לתקן. אני רואה אותו חולף על פני עופר, שאפילו
לא מפנה אליו את המבט... ויוצא מהחדר. כשהדלת נסגרת, רק אז
עופר נכנס, סוגר גם את הדלת של החדר שלי ועומד ממול המיטה.
אני ממצמצת פעמיים, שורפות לי העיניים ויבש לי בגרון, לוקחת
שאיפה עמוקה ושואלת אותו: "אז מה עכשיו?"

שעה אחרי אני בתוך החיבוק שלו, לא יודעת איך הגעתי למצב
כזה...
הראש שלי מונח על החזה שלו, הוא רותח, הלב שלו דופק כמו
משוגע.
אחרי שהוא בכה ואז גם אני בכיתי, אני מסתכלת בשעון ואחת בלילה.

הגבר שהלך לאיבוד נזכר אחרי מספיק ימים שאני בבית, לבדוק שאני
חיה. הוא נושק לי על הראש ומלטף לי בעדינות את השיער, שואל
בשקט: "ילדונת, איך הגענו למצב הזה?"
ואני... מאיפה אני יודעת? מה לי ולמצבים עכשיו? מה לי ולהכל
עכשיו.
"אתה באמת אוהב אותה?" אני שואלת. והוא עונה ש...
"אני כבר לא יודע, חשבתי שכן. אבל היום פתאום כשישבנו אצלה לא
הפסקתי לחשוב על זה שאת בבית ככה. ואמרתי לעצמי- 'אידיוט, מה
אתה עושה פה ולא עם הבחורה שאתה באמת אוהב.' אז פשוט באתי."
אני נאנחת ושותקת.
מה אני כבר יכולה להגיד לו?
הכל הפוך לי, פתאום אני מסתכלת על הבחור הזה, הוא לא הרבה יותר
גדול ממני, רק כמה חודשים. חייל שעושה יומיות בקרייה מתוך
נוחות, שכל-כך הרבה זמן שמר עליי מפני עצמי, אבל בעצם מה כבר
כל-כך מסוכן בלהיות אני?
מה היה כל-כך לא נכון שהלכתי ובגדתי בו כמו מטומטמת ושכבתי עם
מישהו אחר רק כי החלטתי שהוא הלך, רק כי לא שאלתי מה לא בסדר
ולמה הוא מתרחק. אחר-כך התברר שזה לא היה בגלל מישהי אחרת אלא
בגלל חודש מסריח בצבא. שכבתי עם מישהו בלי להרגיש, אפילו את
הדמעות אחרי זה לא הרגשתי, רק איך הילד ההוא נישק אותי נשיקה
יבשה על השפתיים ואמר לי שזה בסדר... "זה בסדר." הוא אמר ואני
כל-כך נגעלתי מעצמי שהגעתי למצב הזה, שברחתי ככה, שכמה ימים
אחרי ישבנו אני ועופר אצלו בחדר והוא חיבק אותי וביקש סליחה
שהוא היה קצת עצבני ומרוחק בזמן האחרון, היה לו סרט עם המפקד
שלו. וסיפרתי לו הכל, בלב שבור ובלי דמעות, לוקחת אחריות. אותו
לילה, כשיצאתי מהבית שלו ולא היו לו מילים בשבילי, ידעתי שזהו.
אבל כשהוא חיבק אותי שבועיים אחרי כשלבסוף הוא התקשר ואמר שהוא
לא יודע איך להתמודד עם זה... ידעתי שהיא שם כבר בצללים ושאני
פה, מאחורי הצל שלה, מאחורי הצל שלהם ביחד.

אני מסתכלת על עופר ומתיישבת, "בבקשה תלך."
הוא מסתכל עליי מבולבל, "אבל טמירי חשבתי ש..."
"בבקשה תלך." אני אפילו לא מסתכלת עליו, בוהה בנקודה סגולה
בלונג שתלוי לי על הקיר.
הוא חושב על זה עוד כמה שניות ולבסוף נושק לי על המצח, קם
מהמיטה ויוצא, לא לפני שהוא עוד לוחש: "אני באמת מצטער ילדונת,
המון בהצלחה שיהיה לכם." ולשם שינוי, אני יודעת... שהוא באמת
מצטער.

אחרי שעופר סוגר את דלת הכניסה, אני מורידה את העיניים מהלונג
ומתקשרת לאלון.
"אלון, בבקשה בוא."
"טמיר, עדיף שלא."
"בבקשה." עומדות לי דמעות בגרון.
"טמיר, אני לא מוכן להתמודד עם זה יותר."
"אתה לא צריך, באמת... אני מצטערת על הכל."
"טמיר, התאהבתי בבחורה שלא מסוגלת לשחרר את האקס האידיוט שלה.
ועזבי לשחרר, מילא היית סתם מדברת איתו, ואת יודעת שלא לחצתי
בעניין של סקס ושטויות אבל ראבק, לא בא לי יותר שתבכי לי איך
רגע אחד הוא איתך ורגע אחד הוא איתה ואז רגע אחרי את איתי כי
את צריכה מישהו שיקשיב לך ויחבק אותך. לא בא לי להיות הכאילו
ידיד ולא בא לי לאכול את החרא הזה יותר. הבנזונה שלך ניצח
וקיבל את שתיכן, שיהיה לכולכם בהצלחה."
"אלון!" אני עוצרת אותו מלנתק ומושכת באף.
"מה טמיר? הנה... רצית לדעת מה באמת אני חושב לא?"
"כן, אבל גם רציתי להגיד לך שכן אכפת לי ושביקשתי ממנו ללכת כי
הבנתי כמה מטומטמת הייתי ושיש לי מול העיניים בחור מקסים ואני
מתעסקת באשמה ישנה, למרות שאני את המחילה שלו קיבלתי מזמן. אין
לי איך לפצות אותו ואין לי גם איך לתקן."
"אז אני מאוד מצטער בשבילך שאין לך איך להשיג חזרה את הבחור
שאת אוהבת."
"זה העניין אלון, זה מה שאני מנסה לעשות כרגע, להשיג חזרה את
הבחור שאני באמת רוצה לאהוב."
הוא שותק, אפילו נשימות אני לא שומעת, "אני לא יודע טמיר, אני
צריך לחשוב קצת." הוא אומר ומנתק.
אני זורקת את הטלפון לצד השני של המיטה וקוברת את הראש בכרית,
העולם טובע ואני בקרקעית. רגע אחד מסלקת את החלום ורגע אחרי
מאבדת את המציאות. אני קמה למקלחת, שוטפת פנים, לוקח כדור
שינה, חוזרת למיטה, מתכרבלת בפוך ונרדמת.

בבוקר אני מתעוררת בתוך חיבוק, מהתריסים המוגפים חודר אור עמום
והכל שקט, שקט טיפה מפחיד, כאילו כל העולם נדם ונשאר רק החלל
המהדהד של החדר הזה. לרגע בא לי לצעוק ולשמוע את עצמי בהד של
עשרות פעמים, אשליות קטנות.
אני מלטפת את הידיים שעוטפות אותי ומתמוגגת, הגבר מאחורי משמיע
קול עייף, "התעוררת?" הוא שואל ואני נושקת לו על כף היד.
"באת בסוף."
"יכולתי לא לבוא?"
אני מתרוממת במיטה ומתיישבת מביטה בו, מציירת את תווי הפנים
השקטות שלו בראש שלי לימים של סופות. הוא מחייך עם גומה קטנה
ומלטף לי את הלחי.
"אני כל-כך מצטערת אלון."
"זה בסדר ילדה."
"איך בכלל נכנסת?" אני חושבת פתאום ונזכרת ש... "לא משנה,
שכחתי לקום לנעול אתמול."
הוא מתיישב במיטה מולי. "זוכרת שפעם ראשונה שדיברנו אמרתי לך
שהיה משהו בלילה ההוא בפאב שגרם לי ממש לרצות להכיר אותך?"
"כן."
"ולא דיברנו על זה שוב..."
"לא דיברנו."
"אז זה היה העצב הזה שהיה לך כל הזמן בעיניים בגללו, הכרתי את
זה מהעיניים של ענבל, האקסית שלי, את העצב הזה שהיה לה בעיניים
כששנינו כבר ידענו שאנחנו נשארים סתם, שזה רע לשנינו, שפגעתי
בה. רציתי לקחת ממך את העצב הזה."
"הלוואי וזה היה כזה פשוט."
"זה כזה פשוט טמירי." הוא אומר ונושק לי.
ולרגע אני באמת מאמינה לו.

תל-אביב של היום היא לא תל-אביב של הלילה
ותל-אביב שהייתה שלי היא לא תל-אביב שהייתה שלהם.
תל-אביב זוהרת בבקרים, מטונפת ועייפה, ישנה ויפה...
אני מניחה את הראש על חזה של גבר חצי מוכר ונותנת לפעימות הלב
הרגועות שלו לאחות לי את הלב.



27.3.05
-
16.4.05