אז באתם לשמוע את סיפורו ולקחיו של איש זקן, אז שבו לעזאזל.
אז כמו שהיו אומרים אצלנו - ופתאום ככה מצאתי את עצמי ב"עולם",
המוסד השיקומי הממשלתי, לעבריינים צעירים, כאלה שהמצפון שלהם
היה כל-כך שחור, שפשוט לא התיר להם לחזור לחברה. מוסד מהסוג
שלא יוצאים ממנו, מהסוג שמשקם אותך לעולם הבא.
בעולם אתה מישהו אחר, אתה לא יכול לדבר על העבר שלך או על שום
דבר שנמצא שם מחוץ לחלום הזה, מחוץ לניתוק הזה. זה נותן לך
הזדמנות להרגיש שאתה שווה משהו, חלק ממשהו. זה נותן קצת שקט
לאגו, יש כאלה שאומרים שאתה יכול להרגיש אפילו קצת רצוי.
בעיניי זה לא מצא חן בכלל.

אהה, שכחתי להציג את עצמי, צ'ס, יכול להיות שכבר שמעתם עלי
איפשהו. זה הייתי אני שיזם את הבריחה הראשונה מהעולם. זה הייתי
אני שאסף את לוקי, וג'מבו ואחר-כך גם את אמסלם, ותיכננו את
התוכנית הכי מזורגגת בעולם המחורבן.
בשביל זה יש לי הגלגלים האלה לשארית הזרגוג שנותר לי.

כשהגעתי לעולם, הייתי בן שבע עשרה, צעיר חצוף וחלש, שחושב שכל
העולם שלו.
את הבידוד כבר הכרתי מקרוב עוד לפני גיל שמונה עשרה.
הבעיה של הצעירים עם העולם היא שגם אם שרדת, עד שאתה יוצא ממנו
כבר עברת את המאה חמישים מאה שישים, מה נשאר לך, ארבעים-חמישים
שנים של נטל חברתי.

אני זוכר כל רגע עד היום, שמש דקה של חורף מסיימת את דרכה
במורד. רוח, קרה מספיק בשביל להפיל אל מול דוגמנית עירומה את
זקפתו של ותיק שלא ראה את מנעמיה של אישה אולי שלושים שנה.
אולי הייתי נותן כמה דוגמאות, רק ככה בשביל הדמיון, אם לא
הייתי כל-כך רגיל לחוקים. צעד אחר צעד, בתור ארוך של אנשים,
אנו מסתדרים לקראת מסדר ראשון, וקבלת הספר, "ספר חמישים
החוקים".
אסור לזוז, אסור לדבר, וכולם חייבים לשאת מבט אל הייד, ראש
הצוות השיקומי, והייד מתחיל.
"החברה מגדירה את האדם, האדם מגדיר את החוק, החוק מגדיר את
החברה.
חוק הוא אבן הבסיס של החברה, העובר על החוק אינו יכול להשתתף
בחברה.
כל בני האדם שווים, בהתאם למעמדם. הכבוד שאנו רוחשים לבני
המעמד הרם והבוז שאנו רוחשים לבני מעמד שפל, הינם תכונה מולדת
בצלם האל.
לו לא היה הדבר כך, ואם לא נשכיל להיות שמחים בחלקנו, תוהו
ישרור ביקום..."
והוא המשיך עוד.
למחרת עד שהגעתי לשעת הצהריים כבר לא היה איכפת לי אם לגוון
לתורים הארוכים של ארוחת הצהריים או להמשיך לעבוד בכל זמן
שהותי בעולם. ובכן מה כבר ידעתי לעשות טוב יותר. אבל השעות
הקשות באמת היו שעות הלילה. הקור מקשה במיוחד על הרזים, ומי
שרזה, תמיד נהיה יותר רזה. אז כבר לא משנה כמה אתה קשוח או אם
אתה נקבה, אין זמן למשחקים, זה אחד על אחד, ומי שנלחם כמו בן
זונה מהגיהנום, לוקח. כל בוקר הייתי קם עם חבורות חדשות בכל
מיני מקומות שלא ידעתי שהיו שם בכלל. למזלי היה ותיק אחד, קטר,
שלקח אותי אליו, ולימד אותי.
וככה עברו השנים ונהייתי ותיק בעצמי, אחד שיודע לשרוד במקום
כמו העולם.

שלושה דברים אתה חייב לדעת בעולם, אם אתה רוצה לשרוד יום אחד,
או שניה, אחרת אתה מגיע בחתיכת קיצור דרך אל הירח, עוד לפני
שתספיק להבין על מה או איך, ומה שיזכרו ממך זה עוד איזה טמבל
אחד, אדיוט, שאף אחד לא יודע מי זה בכלל כשקוראים את השם שלו.
אחד, תמיד, אבל תמיד, תעבוד לפי החוקים ורק לפי החוקים,
והחוקים אומרים דבר פשוט אחד בלבד, החברה מגדירה את האדם, וזה
חלק ממה שתאמר כל יום בבוקר לשארית הזרגוג שנשאר לך, ואולי רק
כי התרגלת. אולי כי בלי זה אתה כבר לא מוצא גבולות, אפילו לא
לאסלה המחורבנת. הדבר השני וחשוב מאוד, דע את מעמדך, טעות קטנה
ואתה גמור. מה שקבוע קבוע ואל תנסה לשנות שום דבר, בטח לא את
העולם. והדבר השלישי ואולי החשוב מכולם, אתה חייב לדעת ללכת את
המכות הכי מזורגגות שדמיינת בחיים המטומטמים שלך. לא למדת אחד
מאלה, חסכת דמי חסות ממשלתית בסך אלפיים וחמש מאות דולר, השווי
הקבוע הבינלאומי של אדם. סכום שזורם אל הממשלה בנדיבות מזורגגת
רבה מאוד על-ידי חברת ד.נ.מ.ק. שהמשמעות של זה היא דה ניו
מיקרוסופט קומפני. החברה שהקימה את פרויקט "קיצור דרך אל
הירח".

אז איפה התחיל כל החרא, כל החרא התחיל כשלקחו את דנקו "אכול".
שני דברים, "אכול", שפוט לחיים, עבודות קריה וכל החרא, כי זה
מה שיש לעשות שם.
"קיבל מט שורות" או "חרוז", הבחור גמר את הקריירה המפוארת
שלו.
ככה או ככה, שניהם אומרים את אותו דבר פשוט, קיצור דרך מזורגג
אל הירח.

באותה תקופה הרוח הנושבת בוותיקים היתה לעשות מדי פעם קצת
בעיות, להמריד קצת את הצעירים, ולהבטיח רגיעה, בשביל תנאים
יותר טובים. בעיקר בשביל עצמנו, אבל גם לטובת הכלל.
באיזה שלב, זה הרגיז כמה גולגלות למעלה יותר ממה שציפינו.

השעה הייתה חמש וחצי בבוקר, מסדר הבוקר עמד להתחיל.
במסדר כזה, צריך לדעת רק דבר אחד, שאין דבר כזה מזל, רק תגובת
שרשרת.
קחו לדוגמא את מה שקרה שם באותו היום. נג'ו המלשן, החנג'
המאעפן הכי גדול שהיה בעולם אי פעם, נכנס לבדוק ככה את המיטות
לפני הצוות, נג'ו היה השפוט של הצוות. הוא גם היה אולי החרא
שהגדיר אותי ועוד חצי עולם ושם אותנו ככה באיזו פינה של כבוד,
שלא נתפוצץ. שמעתי פעם שיחה של הצוות לגביו, הם אמרו, תנו להם
מעט חציר, מעט חציר, ואנחנו נמשיך לחלוב. אז בכל אופן הנג'ו
הזה נכנס למכולה, צועד כמה מטרים בפנים ועוצר לי ליד המיטה.
הוא יודע שותיק כמוני כבר יודע לסדר, ואם הוא יתעסק איתי הוא
מקבל במקום מט שורות, גם אם עשרה חבר'ה הולכים איתו, "אחרת
ישרור תוהו ביקום".
פחדן כמו נג'ו לא ילך, לא, הוא משחק על בטוח, סיכון נמוך
וזכייה נמוכה. ככה זה עם אנשים כמוהו.
אז הוא עושה איזה פרצוף כזה, שאמור להיות משהו דומה לאני אעזוב
אותך עד הפעם הבאה, וממשיך.
ואז הבן הבן זונה הזה תופס את השמיכה של צ'אקה, הבחור אולי הכי
חלש ומסכן כמו אפרוח שהכרתם בזרגוג שלכם, וזורק אותה לרצפה.
הצ'אקה הזה עד שהוא בכלל תפס את עצמו להרים את השמיכה. מי נכנס
בדיוק, עוד כשהוא על הרצפה!, הייד... ראש הצוות המזורגג בכבודו
ובעצמו. הצ'אקה הזה עוד ניסה להתנצל בפניו. הוא קיבל עשרים
וחמש שוקי כאב ישירות למוח על השמיכה, וזה לפני חודש בבידוד על
זה שדיבר להייד. צ'אקה לא חזר אומרים שתלה את עצמו עם התחתונים
מהחלון שם, וכל המקום התמלא בחרא, מה שעניין אותי תמיד היה מצב
התחתונים. שמעו, עם אחד כמו צ'אקה אתה לא יכול לדעת.

מה שנג'ו לא כל-כך ידע, וזה כי הוא היה אפס, ואף פעם לא למד את
המציאות, זה שצ'אקה הזה, היה בן חסות שלי, גוזל שלי, ועוד משהו
שהוא לא כל-כך ידע, זה מה קורה למי שמתעסק עם הגוזלים שלי.
הייתי רחום ואפשרתי לו מקלחת אחרונה. זה רגע לפני שהוא הצטרף
ליתושות בביצת חרא המזורגגת.
אז היו שיטות. ככה שלא יישאר כלום.
למחרת כשאף אחד לא ידע איפה נג'ו, וכולם שאלו "איה נג'ו", כולם
סיימו עם חמישים שוקים למוח, ושלחו אותנו לישון. עוד יום ושמו
את לוקי מלשן, עכשיו יכולתי להיות רגוע, אחד משלי. אמנם
מהצעירים ביותר, אבל הקשוחים ביותר שהיו וכבר אין עוד. איזה
מין בנאדם כזה, שאין לו מה להפסיד, וגם אין מה להרוויח, אבל
הוא יודע בדיוק איפה הגבול שלך, ולו לא היו כאלה.

אז יום אחד המטורף הזה לוקי, מספר לי על איזו תוכנית שהוא שמע,
להיפטר ככה מהחבר'ה הותיקים, אלה שכבר מתחילים לעשות בעיות,
וזה כבר עובר את האלפיים חמש מאות דולר, בעיות כמו נג'ו.
הסברתי לו שהם לא יתעסקו איתנו, יש להם יותר מדי מה להפסיד,
מילה אחת שלי, ואולי שליש עולם זורקים את הזרגוג שלהם לירח,
ולוקחים גם כמה משלהם לשם. אז נראה מה הם ידווחו שם למעלה. יש
יותר מדי גולגלות שהמעמד שלהם תלוי פה על הכף.
אבל התוכנית שלהם היתה הרבה יותר מתוחכמת, לוקי הסביר כמובן
שאני לא נכלל ברשימה, הם רוצים אותי בשביל הסדר וישאירו איתי
עשרה חבר'ה וותיקים שאני אבחר. הרשימה שלי התחילה בשם דנקו,
איש טוב היה הדנק הזה, לא עשה בעיות, רק תן לו קצת חציר והוא
מאושר.

הדבר הבא שקרה הוא שבזמן עבודות שדה, שזה אומר שוותיקים יכולים
לשבת בצד כל עוד סידרו מי שיעבוד במקומם, יושבים אני ויושב
איתי ג'מבו, ולוקי ה"שפוט", וחושבים איך משחררים את דנקו,
ועפים מהעולם הזה, חשבנו וגם מצאנו.

השעה עשרה רגעים אחרי שתיים, זה לילה בלי ירח.
ג'מבו התחיל מריבה קולנית במיוחד במכולה. באותו הזמן אני אמסלם
ולוקי כבר היינו בדרך לחדר מתים, הייתה דרך מהירה אחת לירח
ולנו יש כרטיסים מחלקה ראשונה.
אמסלם פרץ את הדלת, בשביל זה הבאנו אותו, הוא נשכב בתוך ארון,
ואני סגרתי עליו את המכסה.
לוקי פתח ארון אבל אז, צעדים מתקרבים. איזה שומר נשאר על עמדתו
למרות הכל, הוא פותח את הדלת, אני דופק לו פטיש חמש בראש עוד
לפני שהוא מספיק לזמזם. הפשטתי ממנו את המדים והשכבתי אותו
בארון, איפה שלוקי היה צריך לשכב, ושלחתי אותו חזרה לבדוק מה
עם ג'מבו. שמתי עליי שמיכה ונכנסתי מתחת לשומר.
בינתיים המריבה של ג'מבו נהייתה יותר מדי מטורפת, אין אחד
במכולה שלא היה בפנים, וגם שני שומרים, אבל אין אחד שהולך מכות
כמו ג'מבו, הוא היה חתיכת בחור גדול. לוקי רץ חזרה למכולה, כדי
לפזר את העניין בעורמה. בינתיים מגיעים עוד שומרים, חמושים,
והם מתחילים לרוץ לכיוון החורשות, לוקי מטפס על איזה עץ, וכמעט
שפגעה בו איזו ירייה אחת.
כנראה שמישהו זימר, התחילו יריות, אחת בכל ארון, הבנתי שאמסלם
גמור, שמעתי חרחור ואנחה.
אבל אז הפסיקו, פתחו את הארון שלי, וסגרו אותו, ידעתי עוד כמה
שעות אני בדרך לירח. אבל ידעתי שזה גמור. ובכלל מי אני ביקום
ענק כל כך, כזה שחברות כמו ד.נ.מ.ק. משדרות בפרסומות לעובדים
פוטנציאלים, בד.נ.מ.ק. רק הגלקסיה היא הגבול.

אז עלה לי רעיון אחר, והתנאי שהיה לי להייד היה לוקי חי.
הוא סיפר אחר-כך, קצת לפני הסוף, שג'מבו התחרפן. הבחור תמיד
היה שמן, אין מה לעשות, והשומרים התחילו להדביק אותו, אז הוא
הסתובב, ורץ אליהם כמו איזה אלוהים מחורבן, ואיך שהוא מגיע
לראשון הוא מפוצץ לו את הגולגולת באגרוף, לוקח את הנשק ומתחיל
לירות. הוא יודע שאין לו צ'אנס, עוד שניה והוא חרוז, אז הוא
תופס את הרובה המזורגג וצועק, "זאת הדרך היחידה לירח המחורבן
הזה" ופוצץ לעצמו את הראש, חתיכת קיצור דרך.

דבר אחד תדעו, רוב החבר'ה ב"עולם" חושבים שאנחנו באג, בעיה,
איזה פאק בייצור של החברה.
אבל זה לא ככה, אתם צריכים להבין, בלעדינו, מי הם?! אנחנו החרא
הכי חשוב ביקום המזורגג.
אנחנו מגדירים את התחתית, את האפס, ואם לא למדת מה זה האין
סוף, אז זה אולי הדבר היחיד שמוחלט אצלך במוח הדפקט שלך.
בלעדינו אף אחד לא יודע איפה לעזאזל הוא עומד, אפילו לא
הד.נ.מ.ק. המזורגג. שאולי הוא בכלל הסיבה לכל העניין.

בכל אופן אני מאחל לכל מי שטרח להגיע לכאן שיקום מוצלח.
אני מקווה שהקשבתם טוב, כדאי מאוד שתלמדו את הלקחים שאכלנו
בדם.
ותזכרו תמיד למי כדאי להיות נאמן בעולם הזה, שבו אתה אפילו לא
יודע מי אתה.
כי את המהפכה שלנו, אנחנו נתחיל כאן, כאן בעולם.

אחרית דבר

האולם התמלא לחישות שנקטעו בצעקה של מישהו בקהל, "הצדק עם
צדוק",
שלאחריה נקראה בקצב קבוע הסיסמה, "צדוק הוא הצדק".