שעה בלתי אפשרית ביום שלא נגמר, שמתערב ביום שלפניו ובקודם לו.
שיתמזג גם ביום המחרת. ומשהו חסר. כך עובר לו הזמן, אלוהים
יודע כבר כמה זמן הוא עובר לו כך, מול פניי, בלי שאני אשים לב.
בלי שאני אדע אם אכפת לי בכלל, אם לטרוח להקדיש לזה מחשבה אם
אכפת לי. ועדיין, משהו חסר. יום אפור וגשום שלא נגמר. כמו שבת
גשום בצהריים שלא נגמרים, ששורצים במיטה, רק בלי הריח החגיגי
של סוף השבוע, של המנוחה, של הציפייה לקום לחיים בערב. כמה
הייתי רוצה להרגיש עכשיו כמו לילה גשום שאפשר לשבת בסלון מול
המזגן, עם כוס גדולה של קפה טוב וחם, אולי איזה טים טם. לשבת
לראות סרט מצחיק או מפחיד או עצוב או מדהים בDVD, או בכלל לא
לראות סרט אלא לשמוע מוסיקה. ולדבר. ולרקוד. ולצחוק. ולקרוא
אחד את היצירות של השני, את הנשמה של השני. לדבר כל אחד על
החלומות של עצמו, על הפחדים של עצמו. אני חיה חיים לא חיים
בשעות לא שעות ומשהו עדיין חסר. איזשהו טעם לחיים.
מעשה טוב אחד ליום, זה דבר שטוב לקארמה שלך. המעשה הטוב שלי
להיום - לשמח אנשים ולשכנע אותם בטעם החיים. סגרתי מעגל עם
חברה שלי. מעגל שהיינו צריכות לסגור מזמן. כמה ידידים שלי הלכו
לישון עם חיוך, כי העליתי להם את המצברוח. בן דוד שלי החליט,
שאני האדם היחיד ההגיוני שנשאר חי לדבר איתו.
הוא טועה.
זה לא יעזור. משהו עדיין חסר. טעם לחיים.
היום הזה לא נגמר, או שהוא רק התחיל, או שהוא בשיאו כרגע.
איבדתי ספירה.
האור בחיי, הניצוץ בחיוך דועך. או בעצם, מכוסה בשכבות של אפור
וחורף.
הייתי רוצה לרוץ. רחוק. לצאת לריצה עם הזריחה במדבר, עם השמש
הענקית והמדהימה הזאת שצובעת את כל ההרים בכל צבעי הקשת, כשכל
כוכבי הלילה עדיין נוצצים - ניצנוץ אחרון של הבטחה לערב שיבוא.
לרוץ רחוק כשהשמש בשיאה בשמיים כסביבי הרים וגבעות ושדות
ירוקים. החום של השמש על פניי, משאירה סימן גם כשאני עוצמת
עיניים. וכשאני פותחת אותן - הבזק ניצנוץ מהנחל שלידי. אני
רוצה לרוץ כל כך מהר, עד שנשימתי תיעתק ממני עם שקיעת השמש אל
תוך הים, צובעת באדום ובסגול את היום ואותי, כשהכוכבים
הראשונים מתחילים לנצנץ. התחלה-אמצע-סוף ברורים ליום. אני רוצה
לצאת לרוץ, בלי לדעת אם יש לי בכלל כוח, בלי להקדיש בכלל מחשבה
אם אכפת לי אם יש לי כוח.
ועדיין אתה חסר לי.