די, לא יודע מה להגיד.
כבר אין לי תשובות לכל השאלות שאני שואל את עצמי.
בכל רגע שדבר אחד נרגע, דבר שני מתחיל להתעורר, וכל הזמן-
שאלות, שאלות, שאלות, ספק עצמי.
הייתם קוראים לזה חוסר ביטחון? אני לא יודע, זאת רק עוד שאלה
בשבילי.
אם עדין לא הבנתם, אני מתן. מתן 'הזה'. כן. ככה הם מכירים
אותי, בכל מקום- אתם מכירים את מתן 'הזה'? כן, מכירים. שמענו
עליו.
כאילו מה כבר אפשר לשמוע עלי.
האם אני כל כך מיוחד שנדרש לרכל עלי, להשמיץ אותי, להוציא ממני
כל טיפה של תוכן עד כדי זנות מילולית?!
ואני דווקא חשבתי אחרת. חשבתי שטיב האנשים הוא אחר. מן הסתם
הייתי תמים, אוהו, כמה שהייתי תמים, אני חושב שהיה אפשר לנצל
אותי כל כך בקלות, ועוד הייתי אומר תודה ושואל מתי אפשר עוד
פעם.
המוח שלי קודח, מתפוצץ, אני נקרע מבפנים, מת לא לדעת, מת לא
להיות. הרי בשביל זה אני עושה את חצי מהדברים שאני עושה בחיים
המזדיינים שלי, בשביל לברוח, לא להיות שם ברגע שצריכים אותי,
שבו אני היחיד, האחד והיחיד. אני לא אוהב איך שהם מתייחסים
אלי, כמובן מאליו.
אז אני מניח שעד עכשיו הבנתם שזה די בולט, נכון?
כל השאלות האלו?
ובכן, כזה אני. למי שיש בעיה עם העובדה הזאת, שישאל את עצמו
למה.
אולי גם הוא עלול לגלות, ככה במקרה, על הדרך, כמה שאלות נוספות
שמתרוצצות להן, אוכלות אותו חי, בלי מלח, ועוד מבפנים כלפי
החוץ.
וחבר'ה, שיהיה יום נעים.