אומרים שהחלומות הם למעשה פירוש של התת מודע
ז'תומרת דברים שאנחנו נמנעים מלהתמודד איתם בחיי היום יום,
ומשקיעים כל כך הרבה מאמצים בכדי להסתיר אותם
צצים בסופו של דבר... בחלומות...

חלומות... באמת דבר מוזר...

יש הרבה אנשים שלא זוכרים את החלומות שלהם...
אני כן...

כל יום כשאני קמה בבוקר,
אני זוכרת,
זוכרת שחלמתי עלייך בלילה...
וכל לילה החלום הוא אותו החלום אך עם שינויים קלים...

אתה חוזר, ככה פתאום.
ואני לא יכולה לתאר אפילו את השמחה שלי בחלום...
אני בוכה מרוב אושר, מחבקת אותך, מנשקת אותך...
משתפת אותך בכל החוויות שעברתי בזמן שלא היית פה....
מספרת לך הכל...
מספרת לך שיש לי אהבה ענקית כמו שמעולם לא הייתה...
מספרת לך שאני מצליחה בלימודים...
שאני עובדת...
שיש לי רישיון...
טיפה כועסת עלייך על זה שהלכת...
מנצלת איתך כל שנייה... כאילו היא האחרונה...
ואז פתאום יש תמיד איזה משהו שמפריע לי ומעיר אותי מהחלום הכל
כך לא  מציאותי הזה...

החלום הזה שובר אותי כל פעם מחדש...

אומנם אומרים לי שאני בן אדם חזק..
אבל אני לא- זו תדמית שנבנתה לי.
בעצם אני שברירית כל כך..
מופנמת כל כך...
קטנה כל כך.

למה אני לא יכולה לדבר על דברים?
למה אני לא יכולה לשתף את היקרים לי במה שעובר עליי...?

אולי, החלומות שלי..
אולי החלומות שלי הם בעצם החיבור שלי אלייך...
התקשורת...
הדבר היחיד שנשאר..
כי להתמודד עם המצב, אני כבר לא יכולה...

לפעמים אני חושבת לעצמי "איך את יכולה להיות כל כך קרה, כל כך
אדישה, הרי באופי שלך את לא כזו.. אז למה דווקא בעניין הזה את
כן...?"
אין לי תשובה..
אין לי תשובות לכל השאלות שאני שואלת את עצמי.

לפעמים אני חושבת לעצמי שאולי אתה מנסה להגיד לי משהו, שאתה
פה, שומר.. מלמעלה...
לא... לא יכול  להיות.. לא קורים דברים כאלה..
לא אצלי לפחות...

ועכשיו אני במיטה.. כותבת לך..
כותבת אל הלא נודע..
יודעת שעוד מעט, כשאני אעצום את עיניי..
אני אראה אותך.. יפה מתמיד...
ואני שוב אספר, אחבק , אנשק ואכעס...
וכשאני אקום בבוקר...
אתה כבר לא תהיה שם..
לא תהיה במחשבות שלי...

באמת שאני כבר לא יודעת מה לחשוב...
כנראה אלו ייסורי המצפון על האטימות שלי...
אני בטוחה שיגיע היום שאני אראה אותך..
ואז.. אז אני באמת אחבק אותך ואנשק אותך...
ובאותו היום מטר של גשם יירד מהשמיים וכולם ידעו.. שפגשתי
אותך..
כי אז..אז אני אבכה באמת...