אני לא מוצא את עצמי בזמן האחרון.

אני חושב, שאבדתי במהלך הדרך,

כי הגעתי למקום קצת שונה

ממה שאני רגיל אליו.

אפור פה ושחור, וזה הכל.

אין פה את החום הדהוי של שיערך

או את הורוד הכמעט בלתי נראה של שפתייך

וקר פה.

אלוהים, קר פה כל כך.

כל לילה אני מתכרבל בעצמי,

נלחם בזיכרונות שמאיימים לאכל אותי

וכואב את עצמי עד אימה,

עד שציפורני המטונפות, הארוכות על יתר המידה

חופרות בבשרי שנדמה ונרקב בתוכי.

אני מרגיש את הכאב שלי ושלך ושל כל האחרים

שצרחותיהם מחרישות את אוזניי,

וזה נורא כל כך.

כשהם עוברים לידי, אני מרגיש את המוות

תופס את מפרק ידי ומושך אותי אליו,

כמו אב שמברך את ילדו, לאחר שחזר מטיול ממושך.

כל לילה אני מתפלל, למרות שכבר לא נשאר לי למי,

שתחזור אלי ותיקח אותי מהמקום הנורא הזה,

אבל אתה אף פעם לא באת

וכל יום אני מת עוד קצת.