הוא מביט אל תוך עיניה ויכול לראות את דמותו מנצנצת מתוכן,
נבלעת בתוך הדמעה שיורדת על לחייה, מתגלגלת אט אט ונוחתת ברכות
על שפתיה. התמימות של הילדה שלו נלקחה ממנה באכזריות.
והוא עמד מנגד כשהם באו לקחת אותה. למרות החוזק שלו הוא לא יכל
לעצור בעדם. הוא זוכר איך היא התחננה להשאיר אותה שם, התחננה
שלא יקחו אותה. ואיך שתקה כשהיא הלכה, איך היא שותקת מאז. זוכר
כשלא היה שם, בפעם הראשונה שחץ הכאב פגע בה בחוזקה והיא נפלה.
לא הסכימה לקום עד שהוא חזר.
איך הוא החזיק בידיה הקטנות והרים אותה, איך הוא העלים את הכאב
והשיב לה את החוזק. ישב שם כל היום וכל הלילה, חיבק אותה ומחה
את הדמעות. והיא נרדמה בזרעותיו כל כך שלווה.
הוא זוכר את השקט שאחרי הסערה.
זוכר את השקט שלפני הסערה הבאה. כשהחץ השני פגע וגם הפעם הוא
לא היה שם. והיא נפלה. לא הסכימה לקום, גם לא כשחזר.
כבר לא בטחה בו כל כך בקלות, כי עזב אותה בכל פעם שהייתה צריכה
שיהיה לידה. הוא זוכר איך פעם ראשונה ,הוא הכריח אותה לקום,
צעק עליה, לא הסכים לתבוסה והיא קמה כי הקשיבה לו כמו תמיד,
הוא זוכר איך כאב לו כי הוא ידע שעוד מעט הוא יילך עוד פעם.
שהוא לא באמת מתכוון להשאר. והוא מביט בה ועדיין רואה את דמותו
מנצנצת בדמעה שכבר מזמן נעלמה. הוא קם, ועוזב.
עד היום הוא יכול לשמוע את שמו נלחש ונבלע בתוך השקט, בפעם
השלישית והאחרונה שחץ הכאב פגע. בעוד הוא הפנה את גבו ועזב.