עוד ערב ירד.

בשעה שכולם ספרו את הספירה לאחור, השעון של עיניים-ירוקות עמד
מלכת. זה היה השעון שהיא קנתה לו כאשר היו חברים.

מאז עברו שנים רבות והוא עדיין ענד אותו, לא על מנת לזכור, אלא
פשוט משום שהיה זה שעון יפה.

"למה איחרת?" היא שאלה.

"אני?" הוא היתמם "מה השעה?"

"אתה באיחור של 20 דקות. מה השעה אצלך?"

הוא הביט בשעון ואמר: "אצלי חצות וחצי"

"מה קרה?" היא שאלה "השעון התקלקל?"

"זו לא הפעם הראשונה" הוא ענה. "החלפתי לו מנגנון, והנה שוב.
הוא לא מקולקל. הוא רק לא זז".

"תביא לי אותו" היא אמרה "אמסור אותו לתיקון".

"אז איך אני אדע מה השעה?" שאל.

"וככה אתה יודע?"

"כן", הוא ענה לה, "כל הזמן חצות וחצי, ואני לא ממהר לשום
מקום".



פברואר 2005