אני לא רואה כלום. הכל לבן מסנוור כזה.
אני רוצה לצרוח, אבל לא יוצא לי קול.
לא רוצה להבהיל אותה.
אני מסתובב על הגב שולח יד מגששת בים של לובן חלבי.
רעש.
"ארול?" אני שומע אותה ממלמלת על סף יקיצה.
כוסאמק. הפלתי משהו מהארונית.
"תחזרי לישון, לא קרה כלום". לחשתי.
אני מתרומם לתנוחת ישיבה ומרים את מה שנפל. ספר.
"על העיוורון". סיימתי אותו אתמול. בדיוק לפני שהלכנו לישון.
האמת שלא ממש רציתי לישון איתה, אני אף פעם לא מצליח להירדם
שצפוף לי והמיטה הצבאית גם ככה קטנה מדי.
מצד שני אני היחיד שנשאר לסגור שבת והחדר היה ריק, בודד
ומנוכר.
"יורד מבול, וקר לי! אני ארד או שאתה תעלה אלי והגליל כמו איזו
ארץ רחוקה" היא צחקקה לי בפלאפון.
"חוץ מזה שלך יש פוך וכיף לי להתכרבל איתך!".
הרפרנס לרבי מאיר בעל הטקסט והעובדה שהיא לא ממש הייתה ברורה
בנוגע לרצונות האמיתיים שלה, אני או הפוך, שבו אותי.
"טוב נו, בואי כבר לחדר וניסע... אה.. נישן..." זיפתי לה רפרנס
משלי.
עכשיו אני יושב במיטה, נשען על הידיים, היא שוכבת לידי, אני
שומע את הנשימות הכבדות שלה ואני יכול להרגיש את השיער הארוך
שלה מלטף לי את המרפק.
אתמול בלילה, אחרי שהיא נרדמה, נישקתי אותה על המצח, הדלקתי את
המנורה הקטנה וקראתי את העמודים האחרונים של "על העיוורון".
לפני שנמרחתי בפוך ושקעתי בשינה נטולת חלומות עוד הספקתי לחשוב
על ההרגשה של להתעוור ככה פתאום, בלי שום סיבה.
לא לראות יותר את ההורים שלי.
לא לראות יותר את החברים שלי.
לא לראות יותר את עצמי.
ולא לראות יותר אותה.
את החיוך שלה.
את העיוותים שהיא עושה כשהיא מנגנת בגיטרה.
ואת הפרצוף ה"כאילו עצוב" שלה כשהיא מנסה להוציא אותי
מהשביזות.
מעניין אם שוכחים. |