לפעמים, בשקט, בלי שאף אחד שם לב, אני עפה למרום אחר, שכולו
שמחה.
לפעמים, בשקט בשקט, בלי שאף אחד יודע, אני בורחת למקום בו אני
באמת מאושרת.
אחר- כך בלי שאף אחד מרגיש, אני חוזרת לפה... למציאות...
למציאות הקשה, בה אני רק שק האיגרוף של מישהו אחר, של אמא
שלי.
כל פעם המכות האלה מרסקות אותי לרסיסים קטנים יותר ויותר, כל
פעם הן שוברות אותי מחדש.
אני כבר לא זוכרת מתי הייתה הפעם האחרונה שבאמת הייתי מאושרת,
אני לא זוכרת מתי גופי היה נקי מסימנים כחולים...
מאז שאבא נפטר, זה קשה הרבה יותר, הוא לפחות היה החומה, המגן,
לפעמים גם המראה שלה. דרכו ראתה את עצמה, דבר שתמיד ברחה
ממנו.
כשהוא חי, הייתה בי עוד תקווה, תקווה שהוא בסופו של דבר יעצור
את זה, יגרום לה להפסיק! מאז שמת, אבדה בי התקווה.
מאז שעזב אותה באמצע החיים, היא אדם מריר יותר וכועס יותר ממה
שהייתהף דבר שחשבתי שלא אפשרי.
הדברים שבגללם היא כועסת עליי נהיו יותר ויותר שטותיים: כמו
שבוע שעבר כשקיפלתי שני גרביים שונים ביחד. או אתמול כששמעתי
מוסיקה שהיא לא אוהבת... אני צריכה לאהוב את המוסיקה שאני
שומעת!! לא היא!
היא לא מצליחה בחיים, אז היא רוצה שאני אהיה כמוהה:
אישה עצובה, אישה בודדה, אישה חסרת חברים...
והיא מצליחה! היא מצליחה... התרחקתי מכל החברות המעטות שעוד
היו לי. אני מפחדת להזמין אותן, אני מפחדת שהן יבואו אליי והיא
תהיה פה, אני מפחדת שכשהן יהיו פה היא תהיה עצבנית כמו תמיד,
ותצרח כמו תמיד, ותרביץ כל כך חזק כמו שרק היא יכולה, כמו
תמיד...
ולצאת מבית?!
כבר מזמן התייאשתי מלנסות לצאת מהבית. אני כבר לא יכולה לשאול
אותה אם מותר לי... אני מדמיינת את עצמי שואלת אותה אם מותר
לי, וישר נגררת לחדר וננעלת שם, כמו שכבר קרה כל כך הרבה
פעמים...
אין לי חיים נורמאליים, אני עסוקה יותר מידי בלפחד ממנה...
לפעמים אני כל כך שונאת אותה...
לפעמים, לא יודעת למה אפילו, עוברות בי תחושות מוזרות כלפיה,
של רחמים...

הרבה פעמים הבטתי לשמיים, וביקתי והתחננתי שמישהו יעזור לי...
אבל עם הזמן הבנתי, אין מי שיקשיב לי, ואין מי שיעזור לי, ואין
מי שיציל אותי...
אולי אם היה מישהו הייתי הרבה יותר מאושרת.