כן, נו... מסוג הדברים האלה שאתה לומד להעריך רק אחרי שנים
רבות. רק כשאתה כמעט מאבד, אתה נזכר שזה קיים.
כבר לקחו אותי כמובנת מאליה פעם, זה לא היה כיף, זה גם לא היה
מזמן.
בכל אופן, זה עוד אחד מאותם דברים ש... שאתה לא תמיד זוכר שהם
בסביבה. הם תמיד איתך, תמיד שייכים לך, עוברים איתך כל דבר
שאתה עובר ואתה לא תמיד יודע להעריך את קיומם.
זאת לדוגמא, החברה הכי טובה שלי.
הכרתי אותה בגיל 3 בערך. מאז, אנחנו לא נפרדות.
תמיד היתה שם איתי, בכל מקום אליו הלכתי. כל בחירה שעשיתי, היא
בחרה איתי וחיזקה אותי. היא היתה שם בכל צעד על כביש לא סלול -
איתי, בתוכי, עוזרת לי.
זאת החברה הכי טובה שלי, שמעולם לא אמרתי לה "תודה". אפילו
מילת הערכת אחת קטנה היא לא שמעה ממני. רק קיטורים, רק לבכות
לה אני יודעת.
איש לא יודע, אבל כשאני הולכת לישון, היא תמיד בלבי. מזכירה לי
שהיא שם, מדברת איתי מתוך שינה. היא תמיד שם. כל יום, כל היום,
גם כשאני עם אחרים - היא שם, מלטפת, אוהבת, נותנת... היא שם.
היא תמיד הצטיינה בעיקר בלחפות על הכאבים שלי. כשכאב לי, כאב
לה יחד איתי.
זאת, חברה הכי טובה.

נא להכיר,
קוראים לה "אי..." ככה אני קוראת לה כשהיא איתי, במקום להעריך
את קיומה. אני לוחשת "די..." מתוך ייאוש.
אף פעם לא שמתי לב כמה תוכן היא מכניסה לחיי, כמה היא חולקת
איתי. הרי כשאני הולכת לישון לבד, עם הדמעות, מי מחבק אותי אם
לא היא? היא תמיד שם, כואבת אותי, מכאיבה לי, מזכירה לי שהיא
שם.
היא אפילו באה איתי תמיד לשיעורי ריקוד - באמצע כל תנועה, היא
כאבה לי, אהבה אותי מכל הלב.
מעולם לא חסכה ממני דבר.
תמיד כשהייתי חולה, היא הייתה באה לבקר, מביאה איתה פרחים,
סימן כחול פה, סימן כחול שם. תמיד היתה איתי.
בהליכה, כשאני עם עוד אנשים, היא לא אוהבת להפריע. אז היא רק
צובטת אותי בקצות האצבעות. "הלו, אני כאן" - היא מזכירה לי,
שלא אשכח. שלא אלך פתאום מהר מדי, הרי אסור לי.

גם בימים היפים בחיי, אתם יודעים - הנשיקה הראשונה, אהבה, חלום
קטן שמתגשם - גם אז היא היתה איתי ושמחה בשמחתי.
כאבה - לפעמים ברגליים, לפעמים בכל הגוף. תמיד היתה שם.
את חלום חיי הגשמתי לצידה - לילה שלם היא היתה איתי - תקפה מכל
כיוון ומכל צד, לא הותירה חלקיק קטן בגופי בו היא לא ביקרה
באותו יום.

בדיעבד, אני מבינה כמה רעה הייתי. כל גמולי אליה היה בבכי
ובצעקות. מתי עצרתי להעריך אותה, להגיד לה תודה?

אני צריכה להעריך אותה יותר ולו רק בגלל העובדה שבמקום לעזוב
אותי עקב חוסר ההערכה שלי אליה, היא החליטה להשאר ולהתמיד
יותר. מהרגליים היא עברה לידיים ולגב ולצוואר. לפני כמה ימים
אפילו לעיניים היא הגיעה. אמרתי לכם - איתי, בכל מקום.
וכך, כשהגיעה לעיני, היא פקחה אותן לרווחה והזכירה לי - היא
תמיד היתה כאן לצידי, אל לי לשכוח.
אינך יודע מה יש לך עד שזה איננו...
אני שמחה שגיליתי שהיא שלי עוד לפני שהיא עזבה.
לשמחתי, היא לא תעזוב לעולם.

אני והמחלה שלי, "איה".