חיוכים מזויפים, מבטים מקובעים, צללים אופפים את הכל.
האנשים מסביבי, שלא רואים או שומעים,
האנשים העיוורים,
זה הכל.

אדם רק לעצמו,
לא אני ולא אתה,
חיים במציאות
של שקר והכחשה.

שקרים לבנים, מבטים אטומים, אוטמים.
מנסה להביט, מנסה לראות, להבין... ללא הועיל.

את שדחפת אותי, את שמנעת ממני הכל,
מה לך ולי. את,
ולעולם לא יכול.

שתיקה של מסווה
בדידות עצובה
לכלוך השמלה
הכאב לא נגלה.

מה לך, שתראה בי כזאת,
יפהפיה מחוללת, מלכה עם מחשוף.
מה לך ולי, הלך בודד,
למה בדיוק שיהיה לי איכפת?

נפנוף
ברפרוף
חריטה על הלב,
ושוב מתנגן לו אותו שיר כואב.

שירי הישן מתנגן בליבי,
שוב ושוב, ללא שינוי,
לא מהותי.

מביט סביבי, מזייפים חיוכים, מבטים קבועים, אנשים עיוורים
לכל.
רמאים ושוטים, נביאי חורבן.
כלבים מזי דבר, רעבים לנשמה תועה, טועה.

והשמחה הינה מיתוס
מציאות חלומית.
ומסביבי רק צער
וחלום אפרורי.

ערפל מסתחרר, ועוד יום עובר.
ורק הכאב את הלב עוד שובר