על אוטובוס תל אביב כפר סבא יושבת, שולחת מבטים חטופים לכיוון
האיש שיושב לידי. בכל מבט יותר פרטים מצטברים. שומעת את הרדיו
מנסה לזהות את השיר מאחורי כל הרעש, השיר נפסק. הנהג מגביר את
הרדיו, מבזק חדשות שבו מודיעים על האירוע שקרה. המילים של
השדרן רצופות. לאט לאט מאבדת אותו ומתחילה לא להבין. תופסת
מילים שמגיעות אלי מבין כל הלחשושים, פיגוע, 5 הרוגים, אחד
מכפר סבא, טלפון של בתי חולים. אני לא יודעת למה לא קישרתי את
ההרוג מכפר סבא אלי, אולי בגלל שאני לא רגילה לעובדה שאני גרה
עכשיו בכפר סבא ואולי בגלל שאני כבר רגילה לשמוע דיווחים כאלה.
צילצול הפלפון מעיר אותי מעוד חלום בהקיץ אני עונה, וממשיכה את
יומי כרגיל.

נכנסת לבניין ומזמינה את המעלית. נו באמת, אני אומרת לעצמי,
היא בקומה השביעית ייקח לה שנים להגיע. מסתכלת לימיני רואה
מודעת אבל, מסתכלת לשמאלי רואה עוד מודעה מועד הבית ומדייריו
            אנו, דיירי הבנין משתתפים בצערם של המשפחה
            על מותו של הרס"ן. ועד הבית ודייריו.
מתחילה לקלוט את מה שאני קוראת, מקשרת לאותה הודעה ששמעתי
אתמול ברדיו. אבל לא מרגישה כלום. כמו באוטובוס. מרגישה כמין
צופה מהצד. כבר מיואשת כי אין מה לטרוח, אי אפשר לשנות, אז
פשוט מסתכלים באדישות, בחוסר הבעה.
אני מסתכלת על המעלית היא בקומה השלישית אני מתחילה לספור איתה
2, 1, 0 היא מתקרבת ובאותו זמן נכנסים חמישה אנשים.שתי נשים
ושלושה גברים בני 35 בערך, בוכים בכי היסטרי, כואב. לא מתיחסים
אלי בכלל. אני פותחת להם את דלת המעלית, ולא נכנסת איתם. למרות
הזמן שחיכיתי.