" 4 לדצבמבר 1988 , תזכור את התאריך הזה!" , ככה הוא אמר לי
שפגשתי אותו לראשונה בבית החולים, אני אז נער צנום וצמוק , בן
17 , הוא תרח זקן בן 67 , שלא פסק מלהשתעל בין שאכטה לשאכטה של
סיגריות המנטול שלו.
"למה?!" שאלתי , אחרי הכל התאריך הזה שהוא כרגע אמר לי לזכור
כאילו חיי היו תלויים בזה, לא היה קשור באיזשהי דרך לשיחה שלנו
, בטח שלא היה תאריך מוכר, היסטורי או משמעותי שצריך לזכור.
"אל תשאל שאלות מיותרות, אני אומר לך תזכור את התאריך הזה, כי
יבוא יום ואתה תצטרך אותו"
"בסדר, בסדר..." אני אזכור, אמרתי כבהינף יד מנסה להיפתר
מבקשתו המוזרה.
"אל תזלזל בי, אני מנסה לעזור לך פה פישר קטן , אני אומר לך
תזכור אותו , עכשיו תחזור אחריי , 4 "
"רביעי..." אמרתי באדישות משוועת
"לדצמב-ר!" הוא הדגיש את שם החודש
"לדצמבר.." אמרתי במעפעף בעיניי , מגלגל אותם כלפיי מעלה,
"אלף תשעה מאות שמונים ושמונה"
"אלף תשעה מאות..." אמרתי לאט כלא מתרגש "...שמונים ושמונה"
"יופי, עכשיו תזכור אותו טוב, ולך מפה, אני רוצה לישון" הוא
אמר לי והתהפך על צידו במיטה, מפנה אליי את גבו , וחושף את
ישבנו המקומט והנפול לעיניי, שנגלה מבעד לכותונת בית החולים
המנוקדת שלו.

אני הלכתי הביתה באותו יום בתחושה מוזרה, סבא שלי השתגע, ויום
אחד זה יקרה גם לי תהיתי והתחלתי לחרד לגורלי , אבל אני משער
שזהו טיבעם של ילדים להזדקן ולהשתגע, ולשגע את נכדיהם שיוכלו
גם הם בעתיד לגדול ולהזדקן ולהשתגע פן יוכלו לשגע גם הם את
נכדיהם שלהם , על מנת שמחזוריות האינסופית של שיגעון האנושות
לא תיפסק ונוכל לזכור תאריכים משונים למיניהם, כתובות מגוחכות,
וסיפורי מלחמה ישנים , ותלונות על המצב של היום ואיך פעם היה
יותר טוב.

שבוע מאוחר יותר סבא שלי מת , בכיתי שאמא שלי סיפרה לי על זה,
אבל לא נתתי לאף אחד לראות אותי עושה את זה, בכיתי במקלחת
ונתתי למים הזורמים להסוות את דמעותיי , נתתי לסבון לשטוף את
גופי ולדמעות השארתי את מלאכת הניקוי של נשמתי ככה או ככה
בסופו של דבר נותרתי רטוב וספוג עצב , רווי בבועות של תסכול.

                         כעבור 10 שנים
בדיוק סיימתי יום עבודה בפרקטיקה שלי בראשון לציון, המשרד שלי
היה משרד זעום בקומה החמישית בבניין ישן, שעמד על קינו ונתן
תחושה מאד לא בטוחה כי הוא עומד להתפורר ולהתמוטט בכל יום, בכל
רגע נתון. השכירות הייתה זולה, ועוד היה לי ולשני שותפיי עוד
הרבה מקום להתקדם ולהתרחב, אז החלטנו שלעת עתה זה התחלה נחמדה.
אני רק קיוויתי בליבי שזה כל מה שזה התחלה ושאני לא אמצא את
עצמי בעוד 10 שנים מעכשיו תקוע באותו משרד עם אותה עבודה לא
מספקת ותיקים קטנים שטובים להישרדות וקיום של מהיד לפה, ופה
ושם איזה חולצה מכופתרת חדשה לכבוד איזה יום הולדת .

פסחתי לאורך הרחוב הראשי סמוך לכיכר העיר, מוזיקה מזרחית בקעה
מדוכן הפלפל הסמוך, בעוד שיר לועזי חדש התנגן לו מבעד
לטרנזיסטור שבור שהיה מודבק עם סלוטייפ מעמדת 'מפעל הפיס' בקרן
הרחוב.  מגוון הקולות והרעשים התמזגו יחדיו לגולש ,שצוף וקצוף
של דציבלים .

"הלו בחורצ'יק בוא רגע..." קרא לעברי גבר שחום עור, בעל קול
צרוד ומקרטע,
סובבתי את כף ידי כסימן שאלה  ל-'מה העניין?'  
"בוא, בוא..." הוא אמר והשעין את רגלו כנגד הקיר.
ניגשתי אליו , מתוך רצון פשוט וקל שלא להסתבך יתר על מידה מאחר
ויצרנו גם קשר עין וסוג כלשהו של מגע , ידעתי שיש מספיק
טיפוסים בעיר שלי שלא כדי להסתבך איתם, אז שיתפתי פעולה כדי
להימנע מאיזשהי צרה שהייתה יכולה להימנע ע"י מספר רגעים של
תשומת לב זוטרה.
"מה?" שאלתי בטון יבש , מנסה לא לעורר עניין
"מה השעה?"
"רבע ל7 עניתי..."
"שעון יפה יש לך" אמר והחווה עם ראשו קדימה וחייך אליי , באותו
רגע ראיתי את פיו המכוער נחשף, היה לו רווח עצום בזוג השיניים
התחתונות, והשן החותכת שלו מצד שמאל הייתה שן זהב מלוכלכת ,
"תודה" אמרתי והמשכתי ללכת כאילו לא היה.
"חכה רגע..." הניח את ידו על כתפי הסתובבתי אליו , כעסתי,
למעשה רתחתי על הדרך שבא נגע בי והתחלתי כבר לחוש בעצמותיי
ובפיק ברכיי את הצרה שמשמשת לבוא, אז החלטתי להצניע את חמת
זעמי, ומלבד גבותיי שהתכווצו וכיסו את החלק העליון של עיניי
והרצינו, טוני נשאר יבש ונטול כל רגש "מה עוד אני יכול לעזור
לך?" שאלתי כדי לצאת ידי חובה,
באותו רגע הוא תפס את כתפי השמאלית עם ידו הימנית והצמיד אותי
לקיר כך שידו כיסתה אותי לרוחב שני כתפי והוצמדה לגרוני, נשמתי
נאנקה והחסרתי פעימה, הרגשתי את מיצי קיבתי מבעבעים, וקצב ליבי
הואץ , לא הייתי פחדן, אבל קראתי מספיק פעמים בעיתון על אנשים
שחייהם קופחו בגלל איזה נרקומן שפשוט היה בקריז.  
"עכשיו זה פשוט, הייתי נחמד אז אני אתן לך הזדמנות לזכות בחייך
מחדש..."
בלעתי רוק וליקקתי את שפתיי , לרגע בעוד לשוני הייתה מחוץ לפי
ומרחה את שפתותיי ברוק, הרגשתי כמה אני חשוף ופגיע ואיך כל
ניואנס קטן שלי נתון לבחינתו הקפדנית ,
"תגיד לי מתי נולד הבן שלי, תגיד לי את זה ואני אתן לך ללכת"
"מאיפה שאני אדע מתי נולד הבן שלך?!" שאלתי מפוחד, טיפה בודדה
של זעה קרה הופיע בדופן מצחי, בסמוך לרקתי.
"תענה או שתמות, אמר והצמיד להב דק של חרב פרפר לגרוני, מתיז
מעורי נקודה זעירה של דם.  
"לא יודע, באמת שאני לא יודע, תקשיב, יש לי פה 150 שקל בארנק,
אולי פשוט תיקח אותם ותעזוב אותי בשקט, יש לי אישה לחזור אליה
הביתה" שיקרתי לגבי רווקותי , ראיתי תמיד אנשים בסרטים מתחננים
כך על חייהם, אז אמרתי לעצמי ברגע נתון זה, למה לא, אם שקר לבן
זה מה שיציל את חיי , תקראו לי פינוקיו.
"לא מעניין אותי אם יש לך גם כלב וחתול ומשכנתא לשלם מחר, תגיד
לי מתי הבן שלי נולד!"  
"אני לא יודע, אני באמת לא יודע..."
הסכין המשוננת חדרה לתוך בשרי, הרגשתי את כל העצבים שלי באזור
גרוני מדגדגים וצורבים, כאילו כל התאים שלי מאותו מקום ניסו
לברוח מהסכין והצטופפו להם אי שם כמו עדר נוהר ומפוחד שבורח
מפני דבר סכנה, התחלתי להרגיש את נוזל הדם שלי בוקע החוצה
מגופי,
ידעתי זה הסוף.

                            כעבור 10 דקות
טוב תדמיינו , עכשיו ענן גדול וקרני שמש גדולות בוהקות
מאחוריו, עוטפות אותך באור שמש מפנק, כל צעד שלך רך וקליל,
כמעט כאילו זה לא הענן כי אם אתה שמרחף לו אי שם בשמים.
אני רוצה שתדמיינו את זה, כי זה הרבה יותר פיוטי ויפה לתאר ככה
את המקום שהגעתי אליו אחרי שמתתי, כי ת'אמת זה לא היה ככה, זה
היה יותר דומה לוילות הישנות האלו בעלות הקומה אחת ובחוץ היה
חצר מלא דשא שילדים קטנים לבושים בחולצות פסים צבעוניות שיחקו
וצחקקו.
הסתכלתי מסביב וחיפשתי לראות מי האחראי או סתם מישהו שידריך
אותי, לא ידעתי מה אני בדיוק צריך לעשות , כי אני עכשיו בעצם
מת, מה מתים עושים בכלל?!
הרגשתי דבר מה חובט בקודקוד ראשי מאחור, הבטתי מעבר לכתפי ,
ולו רק כדי לגלות את סבי עומד שם מולי עם עיתון מגולגל בידו
השמאלית , לבוש מכנסיים חומות מחויטות וחולצה מכופתרת משובצת.

"אמרתי לך או לא אמרתי לך לזכור את התאריך?!" צעק עליי ונופף
לאחור בעיתון מתכונן לתת לי עוד מכה הגונה.
"אני יודע...אני יודע..." שלחתי את ידי מעלה , מנסה לכסות את
ראשי מפניו "...אני באתי להגיד ממש ברגע האחרון, אבל הוא הספיק
להגיע למיתרי הקול שלי ולא יכולתי להוציא הגה"
"אי-דיו-ט!" צעק וחבט בי בשנית , ואז הכניס את העיתון מתחת
לבית השחי שלו
"אני באמת מצטער..."
"מה אני אגיד לאמא שלך עכשיו?!"  
"מה?!, אמא פה?"
"לא היא אמורה להגיע עוד 15 שנה, אבל הזמן עובר פה מהר..." הוא
אמר והגניב חיוך, משנה את הבעת פניו הכעוסה לרגע חטוף.
"אה..." אמרתי ונרגעתי על עצם הידיעה כי אימי שלמה ובריאה, אבל
אז חשבתי על כך שהיא איבדה את בנה האהוב, וכי היא לא זכתה עדין
לראות נכדים, ועצב שתף את הווייתי , הרכנתי את ראשי כלפי מטה,
ובהיתי ברגליי מבויש ועצוב.
סבי הביט בי במבט כל יודע מאוכזב "...בוא אני אראה לך את
המקום" אמר והחווה את ידו לכיווני ללכת בעקבותיו.

                               מוסר השכל
אם אי פעם סבא שלכם או בכלל איזה זקן מטורלל מספר לכם משהו,
תמוה ככל שזה ישמע , תקשיבו לו. לא משנה כמה הזוי ומופרך או לא
רלוונטי זה יישמע לכם, תפנימו את מה שהוא אומר, אם מישהו נותן
לכם הזדמנות להתגלח על הזקן שלו אל תפספסו את הזדמנות הזו, מי
יודע אולי בתוך הטיפשות , הבלבול וחוסר קשר עם המציאות מסתתרות
אי שם אילו פניני חכמה יקרות מפז , אתם אף פעם לא יודעים איזה
משוגע עם סכין יקפוץ עליכם ביום בהיר אחד ויקטע את חייכם.
תראו אותי אני צריך עכשיו לבלות את שארית קיומי בהקשבה לסבי ,
ולשמוע אותו אומר כל פעם שאני מתווכח איתו "אתה זוכר את הפעם
ההיא עם התאריך..."
ואני כמובן כמו טטלה , מניד בראשי לחיוב וסותם את הפה, הי אחרי
הכל יצאתי אידיוט ואני משלם על כך כל החיים, תרתי משמע.