" אם את לא מכירה אותי עד עכשיו , את כבר לא תכירי אותי
בחיים!" , הוא לא צעק שאמר לה את מה שאמר, הוא רק עמד מספר
סנטימטרים מהפנים שלה, נשמתו כבדה, אך קולו נמוך ורגוע, טונו
כמעט יבש , אך ניתן היה להבין מדיבורו בברור , מה כוונתו, הוא
היה זועם , הוא היה נסער, אך הוא ידע שאין מקום לטמפרמנט פה,
להרים את הקול לא יעזור, ומה ששנים על גבי שנים של מערכת יחסים
לא עשו עד עכשיו בטח שכמה דציבלים גבוהים לא יעשו את העבודה
עתה.  
"על מה את מדבר...?!" היא התפלאה, עיניה פעורות, גבותיה אי שם
במעלה מצחה , היא הייתה מופתעת, ועיניה המזוגגות , הסגירו את
היעלבותה מדיבורו אליה , הוא מעולם לא דיבר אליה כך בעבר.
"אני מדבר על זה שאת לא מבינה אותי, את לא מבינה מה אני רוצה,
כל מה שאכפת לך ממנו זה את , את, את!" ועם המילה האחרונה הזו
שבקעה מגרונו כך גם קולו עלה, ופרצופו האדים.

הבטחת לעצמך להיות רגוע, הבטחת לעצמך, לא להשתגע, הוא אמר
לעצמו בליבו, מקמץ את אגרופו בצמוד למותניו , מנסה לשמור על
איפוק לנוכחותה.
"תראה, אני לא יודעת מה אתה חושב שקרה או לא, אני מבטיחה לך
שמדובר פה באי הבנה"
הוא קימץ את עיניו, והביט בה במבט שואל, ראשו הוטה הצידה, לוטש
בה הבעה מלווה בבוז, "...לא, אני חושש שלא"
הוא תפס את ראשה בשני ידיו וקירב את ראשה לשפתותיו בעוד הוא
רוכן קדימה , ונשק לה במרכז מצחה, נשיקה רכה, שפתו העליונה
נמעכה נגד מצחה הקשה , הוא יכל להריח את בשמה , הוא שאף את
נינוחה, בתקווה לנצור אותו בזיכרון, כפעם האחרונה שהוא אי פעם
יתקל בה.

הוא הסתובב והחל מתרחק ממנה . היא הביטה בו, בעוד דמעה זעירה
מצאה את מקומה מחוץ לעינה הימנית והחלה זוחלת מטה במורד לחיה
לכיוון פיה , היא חשה במליחותה , וליקקה את שפתיה , ובעוד
לשונה מלקקת את זווית הפה שלה , היא הסניפה את אפה ובלעה רוק
במורד גרונה. היא ידעה שזה נגמר.

היא הלכה הביתה, השעות הקטנות של הלילה הותירו את הרחובות
ריקים מאדם, רק היא נותרה ביחד עם מחשבותיה הבודדות . ניתן היה
לשמוע את פסיעות עקביה מהדהדים ברחבי הרחוב, בעוד פנס רחוב
בקרן הצומת ריצד . היא נכנסה לחדר המדרגות בבניינה , את האור
לא טרחה להדליק . ברגעים של ייאוש , שהעגמומיות חודרת לתוך
מעמקי נשמתנו, החשכה הופכת להיות לידידתנו , מחסה עלינו מפני
מה שאנו עתידים לראות באור, את המציאות של חיינו.

את הדלת פתחה לאיטה, למעשה כל פעולותיה המוטוריות היו
אוטומטיות ואיטיות, לא היה לה טעם להיחפז או למהר, לא היה לה
טעם לעשות משהו מתוך תכלית ראויה, הדיכאון מביא איתו את
האדישות , ומלבד העצב שום סנטימנט אחר לא חודר.

זרזף קל החל מטפטף , טיפות דקרו את שמשת החלון , אור בוהק מילא
את הדירה החשוכה, מזהיר מפני הרעם שעתיד לבוא, שהגיע הקול
מרטיט העצבים היא הספיקה כבר לשבת בכורסה בסלון . מנורת שולחן
הייתה בסמוך לה, היא הדליקה אותה עם באונה.
מעטפה, לא סגורה הייתה מונחת על שולחן הקפה, היא הרימה אותה,
בוחנת אותה משני צדדיה, שום דבר לא היה כתוב על גביה.  
בפנים היה מכתב, המכתב הודפס במחשב, אך הפונט שלו היה דמוי כתב
יד :

" אני אף פעם לא הצלחתי להבין את הכתב של עצמי, אז אני מקווה
שלא תנסי לפרש את העובדה שהמכתב הזה הוקלד ולא נכתב במו ידי
כמעשה של קרירות וחוסר התחשבות כלפיך וכלפיי כל מה שהיה בנינו.

אני לא כותב את המכתב הזה בלב שלם, אני יודע שזה רק עניין של
זמן עד שאני אתחרט על מה שקרה ביני לבינך ואני אבלה את שארית
ימיי בבכי תמרורים על גבי הכרית בחדר השינה שלי שאותו את איתי
לעולם עוד לא תחלקי . מה שקרה ביני לבינך היה מסוג הדברים
שקורים בנובלות בעלי כריכה דקה או בסרט השבוע שאתה מוצא את
עצמך רואה בשידור חוזר ביום שבת בצהריים , אני מקווה שיום אחד
אני אמצא מקום בליבי לסלוח לך על מה שעשית, לא למענך אלה
למעני, אחרת ייתכן ולעולם לא תהיה לי עוד מערכת יחסים , שלא
לדבר על חיים תקינים . את זה אני ואני זה את, אז אני מקווה
שהאבל הזה שאני מרגיש עכשיו הוא לא הדדי, כי חלק ממני מת היום
שנאלצתי להיפרד ממך לעולמים"

ובשעה שטיפות נוספות התווספו לחברותיהן על חלונה, דמעות הציפו
את עיניה, וטיפה אחת גדולה נחתה על גבי נייר המכתב נספגת בתוך
הל' והח' שבין המילים "..על חיים.."  , היא התכרבלה בתוך עצמה
לכדי כדור, מכופפת בתוך הספה.
אור בוהק נוסף מילא את הדירה , ומספר שניות לאחריו הופיע לו
הרעם מזעזע את כל תוכנה. את המשך הלילה היא בילתה בבכי על אותה
ספה בודדה בסלון.
הבוקר שלמחרת הביא עימו שקיות שחורות מתחת לעיניה, והיום החדש
היה בשבילה העתק גמור של הלילה שעבר בסך הכל עוד קבוצה של דקות
שחברו יחדיו לשעות , שבהם היא תבלה את שארית חייה במרורים
ורחמים עצמיים.