ארץ ישראל. באמצע המדינה המזה"ת-המערבית הזו, אנחנו עומדים כל
יום בפני המרוץ האינסופי של החיים.  המרדף אחר השקל הנוסף,
המרדף אחר הציון הנוסף, העבודה הבא, הבחורה הבאה, הזיון הבא,
היציאה הבאה, ההישג הבאה.
אנחנו גדלים בתוך קומונה של מסגרות מלחיצות, נזרקים במהלך
חיינו ממסגרת למסגרת, ללא ידיעה מה טומנים בחובם החיים
האמיתיים, נטולי המסגרות.
גיל 3 אנחנו הולכים למעון, גיל 5 גן חובה, 6- הופה הגענו לבית
הספר, שש השנים הבאות שלנו נתחמים לנו בקירות אפורים, עם לוח
וגיר , ילדים מעצבנים וילדות בעלות שיער אסוף קוקיות עם מורות
עם ריח של קפה מהפה.
מהלך חיינו למשך ה21 שנים הקרובות נקבע מראש, בית הספר היסודי
מסתיים לו מקבוצה של בניינים בעלי סוג אחד של קירות אנחנו
פונים לאחר, שם אנחנו מבלים רק שלוש שנים מהחיים שלנו ומשם
הופה לתוך התיכון. אנחנו מגיעים לשם, נערים בני 16 ובטוחים
שאנחנו על גג העולם ושזה הפעם האחרונה בחיים שלנו שנצטרך
ללמוד, בתום ה3 שנים בית ספר נגמר. אילו רק ידענו כמה אנחנו
טועים. התיכון מסתיים, חלקנו נשארים בתולים, חלקנו זוכים
להיכנס לתוך קרב הסדינים, חלקנו נותרים לאסוף את רסיסי הלב
השבור שלנו מהרצפה הקרה וחלקנו זוכים לשותף לחיים, לנפש תאומה,
או במקרה הפחות טוב, לגרושה, שיגזול מאיתנו את רכושנו עד הגרוש
האחרון במאבק משפטי מתמשך, וישאיר אותנו עם ילדים ממורמרים
ששונאים אותנו וכלב מעצבן שמזיל לנו ריר על השטיח החדש.
מהמסגרת התיכונית אנחנו קופצים למסגרת הצבאית. מסגרת נוקשה,
מסגרת ירוקה, שלא ממש מחמיאה לבעלי העיניים הירוקות מביננו.
שלוש שנים של מדים מסתיימים להם,חלק עוזבים עם ארון חלק עוזבים
בארון ולחלק סתם לא התאימה המסגרת אז הם מחליטים לצאת מהארון.
ככה או ככה בסוף הסיוט נגמר ואנחנו כבר בטוחים שאנחנו חופשיים,
אנחנו בחיים האמיתיים, לא עוד מוגבלים, לא עוד נתונים לשיטתה
של המערכת, אנחנו אדונים של גורלנו.
אבל מפה המצב לא בהכרח משתנה מסגרת של צבא הופכת למסגרת של
לימודים אינטנסיביים לפסיכומטרי רק כדי שנוכל להתקבל למסגרת
לימודיים אינטנסיבית עוד יותר - המסגרת האקדמאית, חלקנו חושבים
שאנחנו יכולים להערים על מערכת המסגרות, אבל אל תטעו, מסגרת של
טיול רצוף טרקים היא רק אשליה זמנית שתתפוגג בסופו של דבר וכל
שיוותר ממנה יהיה קובץ של תמונות שיסודר בצורה יפה בתוך אלבום
עבה.
אנחנו מגיעים לאוניברסיטה, משוכנעים שזה הפעם אחרונה שנוגבל
ע"י מסגרת כל שהיא, אך קפיצה קדימה לעתיד ומחשבה קטנה תוכיח
לנו שמטרת הלימודים היא רק לשם קפיצה לתוך מסגרת עבודה, ואנו
זקוקים למסגרת העבודה בצורה כה בהולה כי הפחד הכי גדול שלנו
הוא שלא נוכל לממש את קיומנו פה על גבי כדור הארץ שהוא למעשה
המשך הגזע האנושי שמוביל אותנו לקפיצה לתוך מסגרת של משפחה,
ומשם מגיעה כבר המשכנתא וכך הלאה... , לפני שאנחנו בכלל שמים
לב מאותו רגע שהיינו פעוטות והכניסו אותנו לתוך הלול כל חיינו
המערביים כבר נקבעו מראש, הקדוש ברוך הוא כבר אמר גומר,
וההורים שלנו עם כל תשומת הלב שלהם והחוסר תשומת לב שלהם, כל
אחד ודרכו, כבר מעצם העובדה שהביאנו לתוך העולם הזה הכתיבו לנו
מי אנחנו ומה נהיה, כל אחד והוורסיה האינדיבידואלית שלו, אך זה
לא משנה, כולנו משועבדים למכשיר המתקתק הזה בעל המחוגים ורק
הוא זה שבסופו של דבר יחליט מתי כל המסע המטורף הזה ייגמר,
שהמשאבה השרירית הזו שלנו תפסיק לפעום .

החיים המערביים בארץ ישראל הם הכלא הכי גדול במזה"ת , אני רק
מקווה שלתא שלי תהיה אחלה דקורציה.