הבוקר קמתי על צד שמאל, אין ספק! אני פשוט אינני יכול לתאר עד
כמה כואב לי.
איך לא שמתי לב שגופי פנה בזמן שהרמתי עצמי מהכרית, וצד שמאל
הוא זה שהציץ ראשון
אל אור היום.
בדרך כלל אני לא נתקל בתופעה הזאת, קולות המתיחה של שריריי
מבוצעים כלפי הימין בלבד
או במקרים מיוחדים למרכז. אבל שמאל???
אין טעם לקום מהמיטה, היום אבוד מראש.
אני מפקיר את נפשי לתלאות היום וזה פשוט אבסורד שאני מקבל זאת
בשלמות נפש שכזו.
די! מה אתה עושה? למה אתה קם? תחזור בחזרה ועוד שעה תתחיל את
כל התהליך מהתחלה.

הגוף לא מקשיב, מונע על ידי שעון פנימי, הנה דלת השירותים.
"אחחח, זה כואב!!!! " עכשיו היד נזכרת להשלח אל עבר הידית.
זרזיף המים הקרים משפריץ מהצינור, וסוף כל סוף העיניים מחליטות
להפתח גם הן.
"אתה נראה רע" אני אומר לעצמי וסוגר אותן. היד עוברת על תווי
הפנים ונדקרת קלות מהזיפים, זכר לכך שהגילוח לא היה בראש מעיני
בימים האחרונים.
אני פותח את הברז והזרזיף מתחזק וגועש כנהר מהפתח. הו, עצמותיי
רועדות, השערות סומרות
כאילו צועקות לי להפסיק, אך מאוחר מדי, ראשי רטוב כולו מהמים.
אני מגביר את החמים, והם ממלאים את חללי גופי.

המכנסיים עליי, החולצה בחצי הדרך. "אולי נלך בכפכפים", שואל
אני בחיפוש אחר זוג גרביים נקיות.
עכשיו אני מריח את סרחון החדר, מה לעזאזל חשבתי לעצמי? שאם אני
אשכב סופשבוע שלם בחדר מבלי לזוז גם הסרחון יעמוד דום?

אני מזיז את הסיגריות, את הבאנגים ואת חבילות הכדורים ושם לב
שבפינה שוכבת ליז.
"איזה כיף לה!!!", היא עדיין לא בחרה את הצד שעליו תאלץ לקום
הבוקר.

התיק ביד, אך הטעם הרע בפה עודנו. פרח ממוחי, מה לעשות? לאחר
פשפוש מהיר בכיסיי
אני מוצא מסטיק. חצי עטוף אמנם, אבל ראוי למאכל.
מבט אחרון במראה, והופ יצאתי לעבודה. חמוש במשקפי שמש כנגד כל
האור שבחוץ.