אני יודעת היום, שדברים השתנו, עכשיו אני כבר ממש בטוחה. כשהכל
התחיל היו אלה רק דיבורים, מילים של עצמי, שניחמו אותי, בגלל
גודל הצרה שניחתה עלי. ישבתי אז וסיפרתי לכל מי שרק רצה לשמוע,
שמעכשיו דברים יראו אחרת, בגלל המחלה אני אהיה אדם חדש, שונה,
בוגר יותר. לכל הבטחה כזאת הוספתי תיאור של החיים החדשים שלי,
סוג החברים שיהיו לצדי, ההתנהגות החדשה שלי מול המשפחה ובכלל
צרחתי את תחושת השינוי הזאת עד שהרגשתי בחילה. בחילה מעצמי, לא
בגלל הכימותרפיה.
אין לי ספק שהמחלה שינתה אותי, הרי לא כל יום אדם מקבל סרטן
במוח או שוכב עם הראש מחובר לשולחן בעוד מכונת הקרנה אימתנית
יורה בו קרינה רדיואקטיבית. אני היום זה לא אני לפני שמונה
חודשים, כשהעולם נראה לי כל כך ורוד ופרחוני, כשלא ידעתי מה זה
אומר לחלות בסרטן, לפני שהפנמתי את משמעות המילה כאב.
היום אני יודעת מהו כאב, חייתי אותו שמונה חודשים. היום גם אני
בוכה בסרטים מרגשים, מזדהה עם מיעוטים ותורמת לאגודה למלחמה
בסרטן. היום עצוב לי נורא כשאני רואה ברחוב ילד קירח. פעם לא
היה לי איכפת. השתניתי, למדתי לכאוב את כאבם של אחרים. אני
יכולה היום להזדהות עם כישלון, לא רק עם הצלחה.
זה מדהים, אבל נראה לי שהמחלה עשתה לי טוב. זה מצחיק אם חושבים
על זה כאשר סובלים מכאבי ראש איומים או מקיאים את הנשמה
בשירותים. זה ממש מבדח כשסובלים מבחילות איומות וכל השיער נושר
אל הרצפה. איך יכול להיות שמחלה אכזרית כל כך עשתה לי טוב? איך
יתכן שהפחד הגדול שלי, להיות חולה, התגלה כתהליך מרפא?
הגוף אמנם סבל, סבל מאד. הוא כאב את התרופות החזקות, את הרעלים
והקרינה. הוא נפצע מעשרות מחטים ומאזמל המנתחים והקיא כל מה
שנכנס לתוכו, הוא סבל אבל הרוח פרחה והתעצמה. לרוח לא היה
איכפת שתוקעים בה מחטים, ההפך. עם כל מחט שנכנסה לגוף היא
הרגישה חזקה יותר ועם כל כאב נורא שהופיע פתאום, היא צמחה
לגבהים חדשים.
השתניתי, כך נראה לי. המחשבות שלי הפכו רגועות יותר, תחושת
ה"אני" שלי התחזקה, התבגרה, למדה להילחם בכאבים גדולים ונוראים
לא רק בעקצוצי כאב של פרידה מבן זוג או ריב עם חברה. אני שמחה
שחליתי, נשמע קצת מוזר, לא?