ואני מניחה את מכונת הגילוח על חזי היבש, עדיין.
אוחזת בה כערפד, החי לנצח, שומר על ליבו.

מחזיקה את הפרח הדומם
פוחדת להניחהו על חלקתך
שמא אודה בעפר העוטף אותך.
רגלי, בוגדות בי
ומרסקות אותי על האבן הקרה
על המוות המקפיא כל אושר.
דמעותיי מרטיבות את האשמה
ומצלילות את המציאות
מרתיחות אותה.
זכרונך כורך חבל סביב צווארי
מושך אותי
מטביעני במעמקי השכחה המעופשים
חונק אותי ללא רחמים
ורצון עז לברוח נבלם תחת כוחך.
לעלות מעל פני המים...

כנועה, תחת כנפייך, יושבת.