בחלומות הכי פרועים שלו הוא לא יכל לדמיין את זה יותר טוב.
לילה . אני והוא נתקלים זה בזה במועדון.קפוא בחוץ. קר יותר
בפנים.
הוא מפלס את דרכו אלי מבין המולת האנשים. אוסף של פרצופים בלתי
מוכרים שהוא מזיז הצידה באלגנטיות, הם כאן בשבילו רק כתפאורה.

הקהל - יושבת בסוף הרחבה לבדה על כיסא בר גבוה. עכשיו כשהכל
מושלם -
ההצגה יכולה להתחיל.
הוא מתקדם לעברי לאט, מתענג על כל צעד ושעל - יודע שאני
מסתכלת.
אני מתיישרת במהירות , מוציאה מהארנק את חיוך ה" מה קורה מה
המצב?" שלי, מנקה אותו
טוב מהאבק - ותולה על פני.
אם היה אפשר לזיין ולזרוק מישהו רגשית - אז זה היה בטח הבחור
שאני דפקתי. חודשים הינו ביחד, לשניה לא הייתי באמת שלו.
החיוך שהוא מחזיר אלי מאופק, והרבה פחות חגיגי. כל חשיפת שן
שלו כאן מחושבת.
הוא הריץ את הפגישה הזאת כל כך הרבה פעמים בראש.בשמירות,
באימונים, במארבים- היה לו הרבה זמן לחשוב.
אז הוא עבר על כל פרט קטן. איך נפגש כך פתאום, איך אני עוד
אצטער שלא רציתי אותו אז, ואיך אני ממש ירדוף אחריו לקבל אותו
בחזרה.
עכשיו, כשהוא חזר סוף סוף הביתה מהצבא - מתחיל הקרב.
"היי מה שלומך, לא ידעתי שאת יוצאת לפה? המון זמן לא
התראינו... מה חדש?"
צועק לי לתוך האוזן.
"אני - סבבה. לא השתנה הרבה - עברתי שוב בסיס... בסדר. מה
איתך?"
הוא מדליק סיגריה.
מושך שאיפה ארוכה, מושך את הזמן. הוא ממשיך כשהוא מבחין שאני
גם ככה רק חצי מעוניינת בתשובה שלו.
"וואלה אצלי- מצוין,  אוטוטו אני משתחרר. השלמתי את הבגרויות.
עוד מעט אני  גם טס לארה''ב - אח שלי סידר לי שם אחלה עבודה
ו..."
"נחמד. שיהיה לך בהצלחה..."- אני מתריסה לעברו.
הוא מסתכל עלי, מחכה. אני עדיין לא שואלת אותו למה הוא חזר
לעשן.
אוי תגיד, לא לימדו אותך שככה לא לובשים את הפוזה של הילד
הרע?
המבט שלי נוטש אותו לטובת בהייה באחד הבנים שרוקדים רחוק יותר,
ברחבה.
לא הוא לא יוותר. עדיין לא. יש לו עוד קלף.
הוא מתחיל ללטף את הבטן והחזה ההדוקים שלו, מחייך אלי בגאוות
אמן על יצירתו. "נו, איך?" שואל. ראיתי עוד מקודם שהוא התאמן.
"אם כבר מדברים על... אהה... מראה חיצוני. זוכרת אז שנתקלנו
ברכבת לעכו? - וואי נראית שם פשוט זוועה. באמת זוועה".
אני מגחכת בתגובה. נמצא מולי כלבלב קטן שמנסה בכל כוחו לנשוך.
יקירי, לי שם כבר מזמן לא כואב.
"כן תשמע... הייתי אחרי משמרת לילה, זה לא קשה להראות אחרי זה
נורא...".
אני זורקת לעברו חצי חיוך, ומבט שלם. הוא מזהה אותו מיד.
ומבין. שוב ניצחתי.
המסך יורד על פניו.
אין כאן שום אפקט של הפתעה או הלם. בעצם, בתוך תוכו- הוא ידע
שזה יקרה.
הוא זורק את הסיגריה בהשלמה, ומכבה אותה.
אני מזהה את המגע המוכר של הידיים הקרות שלו על הידיים שלי.
פיוו, אפשר לנשום לרווחה. 10 דקות זה לקח, אבל לבסוף הוא
נשבר.
"ראיתי אותך אילנה, אז ברכבת. כשכבר כמעט התרחקת. ראיתי
שהסתכלת על הרצפה וחייכת לעצמך. הנה, בדיוק אותו חיוך כמו
עכשיו. תגידי לי למה- רק זה. ואני מניח לך...".
אני גומעת עוד כמה רגעים את המבט השבור שלו. זאת המנה שתחזיק
אותי להמשך הלילה.
מתקרבת לאוזנו- ולוחשת.
"היית פשוט מת לדעת אה?".
מאז לא ראיתי אותו יותר.
אבל בפנים - אני יודעת.הוא הלך ולעולם לא ידע שגם אני , כמוהו,
רק היתי מאוהבת.