בקיץ שעבר ראיתי אותך לראשונה.
זאת הייתה חופשת הקיץ ויצאנו כולם למחנה של התנועה.
כל החברים שלך שיחקו במגרש ורק אתה שכבת בערסל והבטת על העצים,
האזנת לקול הציפורים.
התבוננתי בך מרחוק במשך זמן רב ולבסוף אזרתי אומץ וצעדתי
לכיוונך.
התיישבתי על האדמה לידך וכמה דקות לאחר מכן הצטרפת אליי וישבנו
יחד על האדמה.
שעות ספורות דיברנו על שירים וסיפורים, על החיים בעיר הגדולה,
על הטבע ועל עוד דברים רבים.
לפתע שתקנו, נדמה היה שלא נותר לנו על מה לדבר.
לאחר שתיקה של כמה דקות, שאלת אותי: "מה שמך?", חייכתי ועניתי:
"נעים מאוד אני סתיו" "ומה שמך?!", שאלתי.
הבטת בי במשך כמה דקות אחדות, מבטך היה כה חודר ועמוק, שלרגע
אחד שכחתי מה שאלתי אותך.
"גיא, נעים להכיר אני גיא" ענית. שתקתי, הייתי כ"כ שקועה בך,
בפניך היפות, פני מלאך.
צחקת ושאלת אותי: "את פה ?!", צחקתי יחד איתך ועניתי: "כן,
פשוט אתה כל כך יפה, יש בך משהו מיוחד, מין קסם כזה.
שלחת לי חיוך מובך, "דיי אני אסמיק" אמרת לי.
שכחנו מכל הדברים עליהם דיברנו קודם ופשוט ישבנו על האדמה
באמצע היער לבד והבטנו אחד בשני.
התקרבת אליי לאט לאט ופתאום הרגשתי את שפתייך נושקות בשפתיי
וידינו נפגשו, הלשון החמה והנעימה שלך התערבבה בלשוני והרגשתי
לרגע כ"כ מאושרת. לפתע מבט פנייך השתנה, החיוך הקורן נפל
והשפלת מבטך לכיוון האדמה.
שאלתי אותך מה קרה, אך רק דמעות זולגות על לחייך ראיתי.
"בחודש שעבר אמא שלי נפטרה, ממחלה מאוד קשה.
לפניי כשבועות אחדים אבחנו גם אצלי מחלה קשה, מחלה מאוד דומה
לזו שהייתי לאמי.
מסתבר שהמחלה כבר בשלב מתקדם ונותרה לי שנה אחת הכי הרבה
לחיות. בכדי להישאר בחיים זמן רב יותר, אני צריך לטוס לארה"ב
ולעבור ניתוח ארוך ומסובך.
הניתוח מאוד מסוכן, טעות אחת ואני יכול להעלם מן העולם הזה.
אני כ"כ פוחד, אני לא רוצה להעלם, אני לא רוצה למות!".
הסתכלתי עלייך, במבט כ"כ מרחם ועצוב.
רציתי לחבק אותך, אך לא ידעתי אם זה כדאי.

מאז אותה שיחה כבר עברו כמה חודשים, אתה ואני היינו ביחד,
כזוג.
אהבנו מאוד, הקשר שהיה בינינו היה מיוחד ונפלא, אמרת שאם אני
לא באה איתך לארה"ב ונמצאת איתך בזמן הניתוח, אתה לא מוכן
לעבור אותו.
לא ידעתי מה להגיד לך, רציתי לבוא איתך אבל לא ידעתי אם הוריי
יסכימו.
זאת הייתה בקשה קשה עבורי, אבל הרצון שלי הוא כלום לעומת האהבה
שלי.
לאחר שכנועים רבים, ההורים שלי הבינו כמה אתה חשוב לי ולבסוף
הסכימו.
החורף התחיל ואנחנו היינו בדרכנו לארה"ב.
את הניתוח שלך ייבצע המנתח הכי טוב ביבשת.
שעות ארוכות הסתובבנו ברחובות ניו-יורק, התחבקנו, התנשקנו
ואמרת לי שאתה אוהב אותי, זה היה הרגע הכי נפלא בחיי.
למחרת מוקדם בבוקר נסענו לביה"ח, שם חיכו לנו הרופא והצוות
שלו.
הם הכינו אותך לקראת הניתוח ואתה הבטת בי במבטך העצוב
והכואב... משום מה חששת מן הניתוח, פחדת מאוד.
במשך כל הניתוח החזקתי לך את היד, כדיי שתדע שאני שם איתך,
חיכיתי לרגע שבו הניתוח יסתיים ואתה תפקח את העיניים ותחייך.
חיים חדשים וטובים יותר יכלו להיות לך, אך לא כך היה.
הניתוח הסתבך ואני...
איבדתי אותך.
הדבר הכי יקר לי בעולם, הדבר היחידי שבאמת מסב לי אושר.

לא הספקתי להיפרד ממך, לא הספקתי להגיד לך שאני אוהבת אותך.
ועכשיו שאתה כבר לא פה, הכל ניראה כ"כ קשה ומוזר, אתה חסר לי
ואני מתגעגעת מאוד.
החיים הם לא אותו דבר בלעדייך, העולם ניראה מפחיד ושונה שאתה
לא פה - איתי.
בלעדייך אני לא יצליח לשרוד פה, במקום הזה.
בלי לראות אותך מחייך כל יום, בלי להחזיק לך את היד.

גם אני רוצה לדעת אם יש חיים אחריי המוות, גם אני רוצה לדעת אם
שם בשמיים טוב יותר.
לכן אני מחליטה להצטרף אלייך, כי העולם בלעדייך כ"כ שונה.
תחכה לי... עוד רגע ואני שם, איתך.

אוהבת לנצח סתיו.

(12 בפברואר 2002).