הנה זה בא עוד פעם.

אחרי שכבר חשבתי שאני מאחורי זה, שעבר לי ה"ג'וק"
אבל לא.
שלושה חודשים, המכור שבי היה בגמילה קשה, עמד בה בגבורה ובאון,
וכעת נשבר.
בהתחלה הפסקתי לבהות בתמונות נדודיי, בעיניים טרוטות, אח"כ
פסקתי מקריאות חוזרות ביומן,
כבר לא נכנס לאתרי אינטרנט של חברים שעוד אי שם בעולם.
מנסה להתרגל לכניעה שבהתמסדות, בקביעות, בשגרה.
נותן למונוטוניות המשככת חושים, לעטוף אותי ולהשתלט.
גזרתי את הצמידים, אבל ההקדשה נשארה בלב.
הורדתי לנצח את השרשרת, כיבסתי את המזכרת מהחולצה,
גזרתי השיער, הבגדים, אף התגלחתי, אבל... החתכים מהימים ההם
עוד נותרו על גופי.
אחרי חודשיים, הפסקתי להתכתב איתם,
אך, את השפה, לא שכחתי.
הפסקתי להקשיב לשירים שהזכירו פנים, שציירו מקומות, בניחוחות,
ברגשות, שטוו תמונות חדות בדמיוני.
אך בשנתי לא הפסקתי לחלום אותם.
חסמתי כל תכנון, על טיסה, על מרחב, על נופים, על תרמיל...
את מקל ההליכה שלי נעצתי באדמה, השארתיו מאחור, דמעה חמקה
לה,אך בשיריי חייתי אותם, את המקומות, החפצים, את האנשים, את
כולם.
ציירתי אותם על נייר,
נתתי להם חיוך,
ובחלום, הם כולם אמרו לי שלום, מה שלומך, ונתראה איפשהו,
מתישהו, וחייכו חזרה.
חשבתי שהצלחתי, אני לומד, אני עובד, אני עובר דירה,
אני אומר לסבתא, באמת בגאווה, שהנה, השנה באוקטובר - אני מתחיל
ללמוד רפואה.
כולם חושבים שזה העתיד שלי.
העתיד שלי חושב שלא.
אני פיכח מחלומי כבר שלושה חודשים,
נתתי לו לדעוך בקרבי, ראיתיו גוסס בזרועותיי, והנה -
E-Mail אחד מדנמרק.

היא מספרת, שהיא וגם הוא, עובדים בחווה קטנה, ליד קנדה, עם
איזו משפחה, של חברה של שלושתנו, בהרים.
היא כותבת על חיים חופשיים, על חיים פשוטים, אך מלאי צבעים,
על יקיצה, לצפרירי בוקר, לציוץ ציפורים,
על לנגן מול שקיעה, לחייך מבפנים,
על טיפוס של הרים, להילת אינספור כוכבים,
על ריקוד הריחוף, מעל אגם טורקיז שקט,
היא מספרת שהם חיים את החלום שלי, שמת.

הייתי עוזב עכשיו הכול ונעלם, הייתי מוכר משהו וטס לשם,
לא מסתכל אחורה לרגע, לא חושב על כסף או זמן.
נשברתי, וכעת, זה סופי.
3 חודשי גמילה ירדו, סוף סוף, לטמיון,
אבל אני לא נוסע, אין לי ביצים,
ולעצמי, אני מסביר, לפעמים,
אני נשאר כאן, כי...
יחסר לי שם-

ים.