כאב של שנים כלוא בין שפתיים נשוכות ועיניים עצומות.
מאבדת אדם ועוד אחד.
את עצמה איבדה מזמן.
מבט צלול מלווה נוף מתחלף, בדרך לאותו חיבוק חם ואוהב.

מבטה נשאר סטטי על נקודה לא ברורה.
זגוגית משתקפת בים של דמעות.
חרב נשלפת מן המעמקים וחודה כבר נעוץ עמוק בתוכה.

טיפה יחידה של דם מכסה שפתיים חיוורות.
צל של דמות נשרכת באיטיות מאחור.שורפת את הנותר בה- רק חלל.
חריצים של כעס בלתי נשלט חורטים בה צלקות.

שמש מסנוורת מנסה לשווא להחיות את הילדה שאיבדה כל רוח חיים
והמשיכה לצעוד. נר כבוי ונשימה קפואה ליוו אותה עד שגוועה והיא
התחננה בעיניים שקופות לעזרה וקולה הלך ודעך.

ואז היא תחייך את אותו חיוך שתרגלה שעות מול המראה. מתפלאת כל
פעם מחדש איך הוא כמעט נראה אמיתי. כמעט.

מסוחררת. שוב לאותו מפלט מוכר. מקלט שלא מאכזב, דמעות צפות
ועולות וכאב נופל. שמש מתנפצת על שמיים חלולים. שפתיים לוחשות
ללא קול. פחד. רעד. שנאה. אכזבה. מעגל אינסופי.
ציפורניים שותתות דם מפציעות לאור ירח. שוקעת.
צעדים נגררים מאחורי דמות שבורה.