הכוהנת האצטקית אפדיטה, עלתה לאט לאט במעלה המקדש הענק דמוי
הפירמידה. היא בעצמה לא ידעה, אם היא עולה כל כך לאט בגלל
חשיבות הטקס, או בגלל שרגליה שכמעט כשלו בקושי נשאו אותה
למעלה. גופה היה נוקשה. ליבה פעם בפראות, רגליה בקושי נשאו את
משקלה אך כוח רצונה משך אותה לאט לאט במעלה הפירמידה. כשהיא
הגיעה לראש הפירמידה היא התיישבה באיטיות על האבן הגבוהה
ביותר. דופק ליבה המהיר ונשמתה שכמעט פרחה, לא אפשרו לה לחטוף
את אותו פחד גבהים נוראי, שכל אינדיאני היה חוטף - לו היה יושב
במקומה במקום תלול כל כך.
הכוהנת אפדיטה הייתה בקושי בת 17. היא הייתה תמירה וגבוהה.
מינקות היא נחשבה לבחורה מאוד יפה. שערה היה שחור וחלק. שיער
שעטף את כתפיה והקיף את פרצופה הנשרי, שיער שחור כפחם שהדגיש
את עיניה הירוקות שתמיד היה בהן ניצוץ של אש.
הייתה זאת הפעם הראשונה שהיא ערכה טקס חשוב כל כך. היא הייתה
מודעת להמונים שצופים בה מלמטה. היא ידעה שכדי להצליח, היא
חייבת להתעלם מהם לחלוטין. היא ישבה בשקט על ראש הפירמידה,
הורידה את התרמיל מכתפיה. היא הוציאה ספל זהב וכד מנחושת בוהקת
ומזגה לעצמה כוס אחר כוס של משקה וואצ'סקה מר ומשכר. היא אפשרה
לנשימתה להירגע ונתנה לאלים ולחזיונות הקדושים לבוא ולהשתלט אט
אט  על תודעתה.
האור הלך והקיף את גופה. קצב פעימות ליבה דעך והפך איטי וחלש
ככל שחלפו הדקות. נשימתה הפכה להיות רופסת. בדיוק כשהגיע שעת
הצהרים ראתה הכוהנת אפדיטה בלב ליבת האור אישה גדולה, עבת בשר
ויפה עד מאוד, אישה עם ירכיים עבות ומוצקות, עיניים גדולות
מלאות חמלה. היא ראתה מולה את אמא אדמה.

הכוהנת הצעירה הסתכלה לעברה בהשתאות, או שמה הייתה זו תדהמה
מלווה בקמצוץ לא קטן של פחד.  אחרי כמה רגעים שנראו בוודאי כמו
נצח אפדיטה התעשתה. היא פנתה אל הדמות שבלב ענן האור וזכרה
ברוחה את כל מה שהיא התאמנה לקראתו ימים רבים.
"אמא אדמה?!", שאלה הכוהנת הצעירה בקול שקט: "אמרי נא לי
בבקשה, את מי תקרבי אל לבך, למי תתני אהבתך?!"

אמא אדמה הסתכלה עליה במבט מצועף מלא רוך ואהבה: "בתי יקירתי,
את כולם אוהב, לכל בניי אתן את מלוא אהבתי. לכל בן אנוש אציע
את לבי. אוהב ככל יכולתי כל אחד ואחד מכם. תמיד אפתח את ליבי
לכל אדם ואאפשר לו לאהוב אותי בחזרה.

"את לא מפחדת?", שאלה אפדיטה בתמיהה: "האם תוכלי לתת מספיק
אהבה? האם תקבלי מספיק בחזרה?, כיצד לא יקרה מצב שבסוף לא יהיה
לך כוח לאהוב את האחד היחיד והמיוחד?!"

"ככל שתרצי לאהוב כך תאהבי", אמרה האם בחיוך רחב: "הרי למעיין
לא נגמרים המים, השמש לעולם אינה נשרפת, הנהרות אינם מתייבשים
בהגיעם אל הים. כל מי שזורם יוכל לעד להמשיך לזרום. אם רק
תפתחי את לבך האהבה לא תיפסק לעולם".

"אבל מי יישאר אתך אחרי ליל אהבים?", שאלה הכוהנת הצעירה
בתדהמה. "כשתתני ללבך לזרום האם תמצאי את אהובך גם מחר?,  מי
מכל אלה שטעמו את אהבתיך יישאר נאמן לך בבוקר?, מי הוא הסלע
שיישאר אתך לעד ולא ישבור את לבבך?!"

אמא אדמה צחקה בקול: "אף אחד, בתי. אף אחד לא יישאר איתי לנצח.
כולם יעזבו את העולם במוקדם או במאוחר. זה טבעם של בני האדם,
הם באים והולכים. חלקם נשארים איתי מעט יותר. רובם יעזבו אחרי
אהבה קצרה. הרי העלה לא יצוף על הנהר לנצח. גם פתית השלג היפה
ביותר ימס בהגיעו אל הים."

"אז איך אינך עצובה?!", אמרה אפדיטה בלב כבד כמו מתוך השתתפות
בצער.
" לבי אינו נשבר, ילדתי, הלב אינו נשבר כאשר מבינים שגם האהבה
המושלמת ביותר היא אהבה זמנית. הלב אינו כואב כשהוא יודע שאין
אהבה לנצח.  אהבה היא הוויה. וכל הוויה קיימת רק בזמן הווה.
לאהבה אין עבר ואין עתיד נצחי. כל אהבה מתחילה בתשוקה ונגמרת
בפרידה."

"אז איך תדעי?", שאלה הכוהנת הצעירה: "מי אהב אותך באמת. איך
תדעי מי נתן לך את אהבתו ומי הרשע שסתם ניצל את תמימותך?"
אמא אדמה הסתכלה על אפדיטה במבט בוחן. היא אהבה את הכוהנת
הצעירה. היא ידעה שכעת היא צריכה לספר לה את השיעור שהיא רצתה
להנחיל דרכה לכל גזע האדם.
"אדע זאת לפי מה שהם משאירים לי", אמרה אמא אדמה בפשטות.
"מי שאוהב אותי לא ישאיר לי דבר. כי כאשר מי שבאמת אוהב לא
משאיר אחריו כלום הזיכרונות יכולים לפרוח. מי שבאמת התחבר
לנשמתי ישאיר מאחוריו רק זיכרונות טובים. הנצלנים, אלו שיודעים
עמוק בתוכם שאין אהבה אמיתית בלבם, ינסו תמיד להשאיר צלקת. הם
יפחדו להשכח מתוך התודעה לכן הם ינסו לשרוט את פני, להשאיר
אחריהם לפחות משהוא קטן, משהו שאולי ייתן משמעות  לחייהם
העצובים.  הם ילכלכו את חופי היפים, הם יחרשו באדמתי קמטים. רק
אלו שלא למדו לאהוב אותי באמת יהיו חסרי ביטחון עד כדי ניסיון
נואש לנסות לשנות אותי, לנסות לכסות את עורי הצח בשמלת בטון
ומלט."

אמא אדמה הושיטה קרן של אור אל ליבה של אפדיטה.
"תדעי לך בתי, זהו המבחן האמיתי, מי שאוהב באמת לא מנסה לשנות
במלא הנימה את מושא אהבתו. הוא ייקח ממני רק את מה שהוא צריך
לחיינו המשותפים ותמיד ידאג למחזר הכל ולהחזיר בדרכו את אשר
לקח. הוא ידאג ששום דבר לא ישתנה, כלום לא ייהרס. תמיד ידעתי
בלבי שמי שאוהב אותי ידאג בכל מאודו שתמיד אוכל לאהוב את
הדורות הבאים אחריו גם כשיגמרו לילות תענוגותינו ונפרד בנשיפה
מחיינו המשותפים."

כשפנה הערב והלך האור הלכה לדרכה גם אמא אדמה. אפדיטה נשארה שם
למעלה בשקט וחשבה איך תספר לעמה את כל אשר שמעה. היא ישבה שם
למעלה  בראש הפירמידה כל אותו הלילה. לא היה לה קר, הזיכרונות
חיממו את ליבה. היא לא פתחה את עיניה גם כשעלה השחר. היא פשוט
ידעה כיצד לרדת בצעד מלכותי בראש מורם מראש הפירמידה.

בתחתית הפירמידה לא חיכו לה בני עמה כנהוג. במקום פרצופים
אוהבים תפסו אותה למטה כיתת חיילים. הם לקחו אותה כבולה
באזיקים לאוהלו של מפקד הצבא הכובש הספרדי. המפקד לא רצה לשמוע
על אמא אדמה. הוא רצה לשמוע רק על מחבואי הזהב כסף, יהלומים
ואבן יקרה. המפקד לא רצה לדעת מה זאת אהבה. אפדיטה סיימה את
חייה כשפחת מין באוהלי הצבא הזר. היא הצליחה להעביר את המסר
דרך ילדים שנישבו כמוה. היא שלחה אותו לרוחות השמים, חזרה
לפירמידות ולאנשים הרגישים.
מאות שנים עברו מאז. הנהרות כבר התמלאו טינופת האדמה נספגה
מדם. הנפשות הרגישות של הילדים עלו למרום וירדו בחזרה.
חמש מאות שנים אחר כך הם החלו לאט לאט לחזור. בלילות ירח מלא
רמקולים ענקיים הרעידו את שלוות הג'ונגל, מוזיקת הטראנס הייתה
רק חיקוי זעיר לקצב המטריף של תופי המקצ'מבה. קריסטלים צבעונים
חלפו מיד ליד, אולי צל חיוור למשקה הוואצ'סקה המשכר. אבל
כשהביט האחרון נדם ואחרוני החוגגים נמרחו מעולפים על אדמת
הג'ונגל האדומה פעימות הלב הדהדו אל אמא אדמה. ויש אומרים
שעכשיו, לפני שיהיה מאוחר מידי, אולי אחרי שנים רבות כל כך של
סבל, אחרי ששרטנו את אמא אדמה, טינפנו אותה מכל הכיוונים הגיע
הזמן להקשיב ללבם של אוהבים.