גשם בחוץ.
חשוך מכדי לראותו.
רק פס אור אפלולי נשלח מפנס רחוב
להאיר את הטיפות המלטפות את צמרות העצים.
אני יושבת לבד בחדר. ברדיו שירים עצובים של לילה,
כמו זורים מלח על הפצע הפתוח גרגר אחרי גרגר.
חשבון נפש אחרי האור הגדול.
רבים עדיו של אור זה.
שאון הצעדים, הפיח, דלתות האוטובוס הנפתחות ונסגרות תדיר.
לחושך עדים נאמנים. האדמה השקטה, הנחה, מרגיעה עצמה מפסיעות
קדחתניות,
קולות הצרצרים , משק כנפי תנשמת, ואור הכוכבים.
כל אלו עדי הנאמנים הם, ולא יפיגו את תוגת הלילה
בעודי עומדת ומביטה בעיר הטובעת בבכי הצרצרים.