רציתם שזה יתגלה, רציתם להחשף לאמת
חבל שהאמת כואבת, מפתיעה
והנה, עכשיו שהורדה המסיכה
איפה אתם?

ניסיתי להגן עליכם, ואולי גם על עצמי
כל כך נוח לענוד את המסיכה, להרגיש מוגן ובטוח
אני הייתי מודע לזיוף אך זה כבר לא היה משנה,
היא כבר הייתה חלק ממני, שכבה שנייה לעור.

הבעיה התחילה מפני שהעיניים לא הסתתרו מתחתיה
הם שמשו כמקור לסדקים, בתקופה האחרונה הסדקים החלו לבעור
אז לראשונה חלפה בי בזריזות המחשבה על זריקת המסיכה
אך מיד הדחקתי,
כשעונדים מסיכה להדחיק זאת הדרך היחידה לשרוד,
להתעלם מהכאב.
אבל בלילה הדמעות חלחלו מתחת לקליפה,
ניגבתי אותן מהר,   זה מפחיד אותי,    לבכות
זה מראה על חולשה,
ואולי מפני שאני כל כך חלש העדפתי לשכנע את עצמי שאני חסין.

במובן מסויים פחדתי שמי שאני יתגלה,
אני מוזר, פרנואיד, אגואיסט, עם נטייה לאיבוד שליטה,
ואולי גם כמה מעלות.
בן אדם פסימי כמוני מעדיף להסתכל רק על הדברים השליליים
ואולי גם העדפתי לשכנע את עצמי שאין דבר מבעד לגועל,
פחדתי שברגע שתירד המסיכה כל מי שיתגלה יהיה
בן אדם עלוב שפוחד להשאר לבד.

מערכת היחסים ביני לבין המסיכה הייתה לא הגיונית,
פיתחתי אליה תלות והיא שאבה אותי לתוך השקרים של עצמה
ידעתי שאני גוסס, שאני עוד מעט נגמר
רציתי להוריד אותה אבל אלו היו המחשבות שהפריעו.
אז ברגע אחרון של חוזק, ברגע נטול מחשבות
כשהבנתי שזה אני או היא, כשהבנתי שאני לאט לאט מתעכל זה קרה,
התקרבתי למראה, ונזלו מעט דמעות,
התקרבתי, ולא ראיתי השתקפות אז עצמתי את העיניים,
בהנף יד גורלי שכזה קרעתי אותה מהעור שלי,
הורדתי את המסיכה, זה שרף,
היא לקחה איתה חלק ממני, חלק שהיה של שניינו
זה כל כך כאב להבין שהאמת כמעט ונעלמה.


ועכשיו , איפה אני?
הלכתי לאיבוד, מי אני?
עכשיו שהורדה המסיכה איך אני חוזר למי שהייתי, ומי הייתי?
אולי אני כלום?              
                                רק לבד


המסיכה כירסמה אותי כבר שנים
עכשיו אני לא יודע אם גם הזמן
יגרום לפצעים להגליד.

תזהרו,

זאת המסיכה שתהרוס אתכם.