"סליחה, אפשר לשבת?"
השואל היה בחור בשנות העשרים המוקדמות לחייו, חבוש כיפה סרוגה,
לבוש ברישול, ממושקף. פניו, שהיו חיוורות מעט, לוו בחיוך
ביישני משהו. הוא אחז בידו מחברת כרוכה.
"בוודאי, חבר", עניתי, וזזתי פנימה במושב הקדמי. הוא התיישב
לידי.
הנהג של קו 4 סגר את הדלת והמשיך לנסוע. ברדיו נשמעו הפיפסים
של חדשות חצות. הלילה של יום חמישי, ה-13 לינואר 2005, פינה את
מקומו לזה של יום שישי, ה-14 לחודש.
בתחנת ליליינבלום עלה נוסע בודד. הוא היה בערך בגילו של הנוסע
שלידי, מזוקן ולבוש מגבעת וחליפה שחורה, אולם הללו נראו כבלתי
תואמים את מידתו. הוא נשא תרמיל גדול. לאחר ששילם, פסע בכבדות
אל ירכתי האוטובוס.

מחשבותיי נדדו לידידי סער, אותו ביקרתי הערב בקיבוצו.
סער שירת תחת פיקודי ב-47, בחטיבת יפתח. אני הייתי אז מ"פ,
והוא היה צעיר ממני בארבע שנים.

את הרהוריי קטעה מנגינת "בת-שבע, בת-שבע", שבקעה מהטלפון
הסלולרי שבכיסי. הייתה זו פאני.
"איפה אתה, אבא?"
"אני באוטובוס, קו 4, ברחוב אלנבי, תחנת בלפור", עניתי. "עוד
רבע שעה בערך אהיה בבית".
"הכל בסדר? איך עברה הנסיעה?"
"הכל בסדר, יקירה. אין מה לדאוג".
"שמור על עצמך", אמרה.
"תודה מותק. להתראות".

הנהג החל לסגור את הדלת האחורית כשאת האוויר החריד פיצוץ עז.
החלונות רעדו.
'זה בטח הוא', חלפה במוחי המחשבה, כשכוונתי לנוסע שעלה בתחנת
ליליינבלום. 'הוא בטח היה מחבל ערבי, מחופש לחרדי'.
האוטובוס החל להתמלא בצעקות. "איי!" "אמא!" "חובש!" "נהג, תפתח
את הדלת!"
הנהג לחץ על כפתור פתיחת הדלתות, אולם הדלת האחורית לא נפתחה.
היא נפגעה מהפיצוץ.
סובבתי את צווארי והבטתי אחורה. חלקו האחורי של האוטובוס היה
הרוס לחלוטין. דמויות אדם היו שרועות, מדממות, על המושבים
שבירכתי האוטובוס וביניהם. המחזה היה מחריד.

"תן לי לעבור, בחור", אמרתי לצעיר שלידי, לאחר שההמולה שככה
וכל מי שיכל לרדת בכוחות עצמו עשה כן. הוא קם ממקומו, מבולבל,
ונתן לי לעבור.
"תתעורר, בחור!" צעקתי עליו.
"אמממ.... מה???" הוא ענה.
"איך קוראים לך?" שאלתי אותו.
"גגגגולן", הוא גמגם.
"תשמע, גולן, היה כאן פיגוע. לא קרה לך שום דבר. צא מההלם
ותראה אם יש משהו שבו אתה יכול להועיל".

"יש לך תיק עזרה ראשונה?" שאלתי את הנהג.
הוא פתח תא שהיה מעליו והוציא משם תיק קטן, אותו נתן לי.
לקחתי את התיק ופסעתי, מהר ככל שאיפשר לי גילי המתקדם, במורד
הרכב.
אדם כבן ארבעים וחמש הוציא את הפטיש המיועד לכך ממקומו וניפץ
את זגוגית פתח החירום.
"תן לי את זה", צעק, חטף ממני את תיק העזרה הראשונה והניח אותו
על המושב בו ישב לפני כן.
האדם (ששמו, כך הסתבר, היה חיים) החל לטפל בפצועים. אני
התקשרתי בטלפון הסלולרי שלי למשטרה ודיווחתי להם על הפיגוע.
סיפרתי להם גם על האדם שבו חשדתי כי הוא המחבל המתאבד. אח"כ
התפניתי לעזור לחיים. גם עוזי, הנהג, בא לעזור.

"היית חובש בצבא?" שאלתי את חיים.
"לא", הוא ענה. "הייתי ג'ובניק. אבל אחרי שפיטרו אותי מחברת
ההיי-טק לא מצאתי עבודה, אז נרשמתי לקורס עזרה ראשונה".
"לעזאזל, ראיתי הרבה בתפקידי כמ"פ בפלמ"ח, אבל דבר כזה לא
ראיתי..." הצבעתי לעבר הספסל האחורי, שאת חלקי הגופות שהיו
פזורים עליו בקושי ניתן היה לזהות כשייכים לבני אנוש. ניתן היה
לזהות את המדים הצה"ליים שעליהן. ראש שנותק מאחת הגופות,
פרצופו מרוטש לחלוטין, היה מעוטר בשיער ארוך, נשי.

לפתע צלצל הטלפון הסלולרי שלי. "אבא, איפה אתה??? עברה חצי שעה
ואתה עוד לא הגעת!!!"
"היה פיגוע, מותק. אני מטפל בפצועים. לי לא קרה כלום. אחזור
אלייך כשאוכל, כרגע הפצועים זקוקים לי".
"כל הכבוד, אבא. שמור על עצמך. אני אחכה עד שתתפנה".

כעבור כמה דקות הגיעו אנשי מד"א וזק"א. אני וחיים העברנו להם
פיקוד.
עוזי חזר למושב הנהג. הוא פתח את הרדיו.

"...כמה הרוגים יש בפיגוע, אדוני?"
"הפיגוע היה קשה ביותר, מטען של 18 ק"ג לפחות", נשמע קולו של
מפקד מחוז ת"א, ניצב דוד צור. "קשה לזהות את חלקי הגופות".
"יש נתונים לגבי זהות מבצע הפיגוע?"
"מדובר ככל הנראה במחבל מתאבד. גופתו טרם זוהתה, והחקירה לגבי
זהותו נמצאת בעיצומה".

"זה מזעזע", פנה אליי מישהו לפתע. הסתובבתי לעברו. היה זה
גולן.
"אני שמח שחזרה אליך יכולת הדיבור", חייכתי.
"כן, תודה לך. אתה עזרת לי לצאת מההלם", הוא ענה.
"מה אתה עושה בחיים?" שאלתי.
"אני סטודנט לספרות ופילוסופיה באוניברסיטת בר אילן", הוא
ענה.
"יפה מאד", אמרתי לו. "אני היום גימלאי, כפי שאתה יכול לשער,
אבל בעבר הייתי מפקד בצנחנים, ולפני כן בחטיבת יפתח".
"אשמח לשמוע ממך בהזדמנות סיפורים ממבצעי החטיבה", אמר בחיוכו
הביישני האופייני.

"אני גם כותב שירה", הוא הוסיף לאחר זמן מה. "אחדים משיריי
התפרסמו ב'משיב הרוח'. אני עומד כעת להוציא ספר ביכורים. הייתי
היום בת"א לצורך חתימת הסכם עם הוצאה לאור. הייתי בדרכי לבית
של חבר, ללון אצלו, כדי לחזור מחר ליישוב שלי".
"על אילו נושאים אתה כותב?" התעניינתי.
"על מגוון רחב של נושאים", הוא ענה.
"תוכל לשלוח לי עותק כשזה ייצא לאור?" שאלתי בהיסוס.
"בחפץ לב. מה הכתובת שלך?"
אמרתי לו. הוא רשם זאת במחברת שבידו.

"סליחה, אתה אפרים שדיווח לנו על האירוע?" פנה אליי איש משטרה
במדים.
"זה אני", עניתי.
"אתה יכול להתלוות אליי בבקשה לתחנת המשטרה?"
"זה דחוף?"
"חוששני שכן".
"הרשה לי להתקשר תחילה למשפחתי, להודיע שאתעכב", אמרתי.
"תוכל להתקשר מהניידת". כך עשיתי. פאני אמרה לי שהיא הולכת
לישון. "יש מים חמים למקלחת ואוכל במיקרוגל. נדבר מחר". הודיתי
לה ואיחלנו זה לזו לילה טוב.

"בוא, שב בבקשה. תענה לנו על כמה שאלות", פנה אליי החוקר לאחר
שנכנסנו לתחנה.
לאחר השאלות הרגילות על זהותי ופרטיי האישיים, נשאלתי על החשוד
שלי.
תיארתי להם אותו עד כמה שיכולתי.
"באיזו שעה הוא עלה לאוטובוס?"
"כדקה או שתיים לאחר חצות", עניתי.
"ולמה לא דיווחת על כך לנהג?"
"הראש שלי היה שקוע בדברים אחרים באותו זמן ולא שמתי לב".
סיפרתי להם על הביקור שלי אצל סער ועל הזכרונות שהביקור עורר
בי.
"היכן בדיוק היית בזמן הפיגוע?" שאל אותי החוקר.
"במושב הקדמי של האוטובוס", עניתי. סיפרתי לו בקצרה את
השתלשלות האירועים לאחר מכן, כפי שתוארה לעיל.
"תודה רבה לך, אדוני. היית לנו לעזר רב". החוקר לחץ את ידי
לסיום השיחה. "ניידת תיקח אותך עכשיו הביתה".
הודיתי לו ונכנסתי לניידת. הרדיו השמיע את הפיפסים של חדשות
אחת.
"...זוהו גופותיהם של ארבעה מהרוגי הפיגוע, כולן חיילות שחזרו
הביתה מבסיסן לחופשת סוף השבוע. זוהתה גם גופתו של המחבל
המתאבד, אחמד אל-ג'עבר ממחנה הפליטים אל-בורייג' שברצועה..."
מחשבותיי נדדו אל הראש עם הפרצוף המרוסק והשיער הארוך. ידעתי
שהמחזה ילווה את סיוטיי במשך זמן רב.

נכתב לסדנה ה-51