ירדתי מהאוטובוס ונכנסנו ליער, לא יכלתי שלא להתפעל מהעצים
הגבוהים והצפופים. משמאל לשביל עיניי נפלו על שובח ציפורים מעץ
שמישהו בנה על אחד העצים. המשכתי ללכת בשביל, עמוק יותר אל תוך
היער, מקשיב לקול העלים הנשברים תחת רגליי. לא ידעתי לאיזה יער
אני נכנס, לא אמרו לי מה יש בתוכו, לא ידעתי למה לצפות. נעמדתי
יחד עם כולם על דופן הגדר הירוקה ולא רציתי להישען עליה. יעל
המדריכה סיפרה לנו שלכאן הביאו יהודים, הפשיטו אותם מבגדיהם,
הכריחו אותם לחפור את בורם, השכיבו אותם כמה שכבות של גופות
חיות, רזות וערומות של יהודים המתחככות זו בזו, זו על זו,
צורחות בוכות, וירו בחלקן לפני שכיסו אותם באדמה או בעוד שכבות
של גופות חיות של זקנים, ילדים, נשים, וגברים. יהודים. כמוני.
עצמתי את עיניי ודמיינתי איך מגיעה לפה משאית של יהודים. איך
מרביצים להם מכות וצועקים עליהם להתפשט, איך מצליפים בהם בשוט
שיחפרו את הבור, שיעבדו את העבודה האחרונה שנותרה להם לעבוד,
לחפור את הבור שבו יקברו אותך. רגע לפני שהנאצים יורים בהם לא
יכלתי שלא לדמיין את סופרמן יורד מהשמיים, הנאצים הרשעים
מביטים בו המומים ויורים בו. אבל סופרמן הוא חסין כדורים והוא
מביא לכולם מכות ועוצר אותם. הוא נעמד בפיסוק רגליים, ידיו על
מותניו וגלימתו מתנופפת ברוח וכל היהודים הערומים והרזים
יוצאים מהבור, מריעים לו. קופצים צוחקים ומאושרים על שניצלו.
פקחתי את עיניי, חיוך קל עלה על פניי. הבטתי בבור המכוסה דשא
גבוה, למה סופרמן לא באמת בא להציל אותם? אולי הוא היה עסוק
באותו יום, באותם 5 שנים. אבל הוא לא יכול להגיד שלא ידע, כי
הוא כן. כשיצאנו מהיער הארור, המקולל והקדוש הזה. העצים
הגבוהים ושובח הציפורים מהעץ כבר לא נראו לי יפים כל כך.