עוד כשהייתי ילד קטן, המורה תמיד אמרה שזה מעיד על חוסר שלווה
פנימית או משהו כזה; אני לא ידעתי אז על מה היא מדברת או לפחות
אמרתי כך, על הקמילה והכמיהה שמתעתדת לבוא.
כשבגרתי מעט וישבתי עם בחורה (חברה ראשונה, נדמה לי) היא חשפה
בפניי רגשותיה והיא שאלה אותי מדוע אני תקוע עם המבט בעצים
ולמה אני מפחד להסתכל אל תוך האישונים הגדולים שלה (נזכרתי אז
במורה שאבחנה את התופעה כפער בתפיסה והתמודדות עם המציאות).
בכל יום אתבונן בך ואדע ששוב לא אומר מילה
את תחזירי מבט קטן ואני בחזרה
בכל יום אני עורג לשתי שניות
די פאתטית הסיטואציה בהתחשב בעובדה שאת את שמי לא יודעת (כך
נראה לי)
עיניי נבלעות בשמשך ואני אכול מבפנים
אם לא אפתח פי, דמי יוקז לאן?
עיניי נבלעות בשמך, אני כולי טבול בשמך
היי לי לעזר!
אני ישן בלילה וחולם על מה שעתיד להיות בירוק ההוא ובכלל הירוק
שגרם חרדות (0.5% סטטיסטית) וחושב על יום שקרב שיביטו לי בלבן
של העיניים ( ייתנו חצי חיוך צה"לי ויגידו: "אתה דווקא בחור
בסדר, אתה...") ואצטרך להיישיר מבט חזרה.
אני לא מפחד מהמוות, אני רק קצת מבולבל מהעובדה שאומרים לי
שהבחירות שלי מקרבות את בואו. משהו מלחיץ בעובדה
שיום יגיע
והוא יביט בי, ולי לא תהיה ברירה
אלא להביט בו.
