אלכס ריבקוב / ואז |
והדרבוקות הפסיקו לנגן
נשמעה התפילה
נה נה
נהנהנה
נה
הרגיעה, השלווה ההרמוניה,
אפשר לומר אפילו- השקט שאחרי המבול.
משיכת מכחול האבל באוויר עודנה מתרוממת אל על
צובעת את שמיי הלילה בדובונים קטנים שמחבקים וזורקים לפח
אלכוהול זורם בעורקיי העשן הזול של ריאותי
נסיגת החיים מחלחלת בי, לאט לאט
בזהירות שלא יראו
דובונית שלי, בואי נתפשט?
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
|