קור מקפיא וצורב.
ומאידך, חום פנימי שגרם לו להרגיש כאילו הוא נמצא בתוך תנור
חשמלי ענקי.
ורטיבות על הפנים שלו.
הוא לא הרגיש את הגוף שלו בכלל.
טוב, זה לא בדיוק נכון. הוא הרגיש שהגוף שלו שם, שייך לו,
בפיסה אחת, כל החלקים מחוברים.
הוא פשוט לא הרגיש אותו. לא ידע אם הוא עדיין פעיל, אם הוא
בכלל מסוגל לזוז. הוא כן ידע, למרות זאת, שהוא נמצא בשכיבה
והוא שוכב על משטח קפוא לגמרי אך נעים קצת למגע. משהו רך, אך
מתמוסס בידיו.
הוא ניסה לפקוח את עיניו, אך כאב עז שהחל מראשו והסתיים בכל
פניו גרם לעיניו להישאר סגורות.
'אוקי חבר',- חשב לעצמו, 'אתה חייב להתאמץ קצת. זה כואב, אבל
בלי כאב לא מצליחים לעשות כלום ולא מצליחים להבין מה היא
משמעות החיים ו...'
עיניו נפקחו מעצמן בשנייה. עיניו צרבו מהאור העמום שתקף את
עיניו.
כי לפתע הוא הביו משהו...
אני לא יודע מי אני!


מבולבל, עם גוף כואב ומיובש לגמרי, הוא מצא בעצמו עוד קצת כוח,
התרומם והביט מסביבו.
הכל היה מושלג לגמרי. הכל לבן. ומעל ללבן האינסופי הזה היו
עצים עירומים מעלים, עם ענפים בצבע חום-ירוק מוזר שכזה. אבל
היה משהו שלכד את עינו יותר מהכל. היה שם עץ אחד בכל השטח הזה
שעל הענף שלו היה עלה ירוק אחד. רק עלה אחד. כל ענפיו היו
עירומים לגמרי, חוץ מאותו עלה ירוק-כהה קטן אך בולט לעין. זה
נראה לו מוזר לגמרי. אך מה שיותר נראה לו מוזר זה האור העמום,
שנתן הרגשה של לקראת אחר-צהרים או משהו. אך היה עוד משהו באור
הזה שגרם לו להרגיש מוזר במקצת. היה בו משהו קצת לא טבעי. משהו
מפחיד וגורם למין צמרמורת לא נעימה.
הוא נשם עמוק.
עצם את עיניו.
ולקח עוד נשימה ארוכה.
האוויר היה קפוא לחלוטין. הוא ניסה לנשום אותו עמוק שוב, אך זה
גרם לאפו לכאוב נורא, וגם לראשו. הוא תפס את ראשו וניסה לצרוח
מהכאב שנפסק לפתע, באותה הפתאומיות בה הופיע. ואז שמע קול של
טפטוף ופקח את עיניו שוב. הוא הביט מטה היכן שישב ועל המעטה
הלבן המושלם והאינסופי היה כתם דם שהמשיך להתפשט.
אינסטינקטיבית הוא נגע באפו.
האף שלו דימם.
אך אז הוא שמע טפטוף משני צדדיו וראה שני כתמים נוספים משמאלו
ומימינו. גם אוזניו דיממו.
אבל הוא ניסה להרגיע את עצמו במהירות, כאשר חש שליבו דופק
בעוצמה ואת ראשו דוהר עם המחשבות. זה רק טיפות דם, זה לא דימום
ממש. זה רק טיפות...
ולפתע הוא הבין שלא זה מה שגרם לליבו לדהור ביחד עם מחשבותיו,
לא זה מה שגרם לו להיבהל. זה משהו אחר. עמוק יותר. מפחיד
יותר.
והוא לא ידע מה.
בדיוק כמו שלא ידע מה שמו, או מי הוא בכלל.
בדיוק כמו שלא ידע היכן הוא נמצא, למרות שהוא יכול להישבע שהוא
מכיר את המקום, שהוא נראה לו די מוכר.
במיוחד הבית הענקי ההוא שנמצא במרחק של כ-30 מטרים ממנו. הבית
היחידי שנראה שעומד על תילו בשעה שכל שאר הבתים בסביבה היו
הרוסים לגמרי, כל הקירות החיצוניים התפוררו לגמרי וכל פנים
הבית היה גלוי, או שמא הבתים היו הרוסים, ערימות של בלוקים ושל
מה שהיו פעם קירות מפוזרים בכל מקום...
אבל רק בית אחד נשאר ללא שום פגע. ללא שום שריטה. פשוט עמד שם,
יחיד במינו.
'כמו העלה הירוק ההוא'- המחשבה התגנבה למחשבתו.
אך המחשבה נעלמה בשנייה שבאה כשאר הוא קם על רגליו (למרות שהן
כאבו לו מאוד) ובצעדים צולעים הוא התקרב אל הבית, כשהוא נחוש
בדעתו למצוא תשובות לשאלות שהטרידו אותו כמו:
היכן הוא נמצא?
מי הוא?
איפה כל האנשים?
ומה לכל הרוחות קרה?
מי אני?


הדלת של הבית לא היתה נעולה, הוא נגע בידית של הדלת כשניסה
לפתוח אותה והידית התפוררה לגמרי, אך כשהוא הסתכל לריצפה
המושלגת, הוא לא ראה את הפירורים של המנעול. מה שעוד הפריע לו
היה העניין שלפני שהיא התפוררה הוא חש שהידית לא קפואה אלא
חמה. הוא נגע בדלת עצמה וגם היא היתה חמה. הוא ניסה להריח האם
יש שריפה בתוך הבית אבל הוא לא הרגיש כל ריח. למעשה, זה כאילו
האוויר היה מת לגמרי.
ללא מחשבה נוספת, הוא הסיט את הדלת ונכנס פנימה. מבחוץ, נראה
כאילו הבית חשוך לגמרי, אך ברגע שהוא נכנס הוא פער את פיו
בפליאה ובתדהמה. כל הבית היה מואר. אבל אז הוא הבחין שהבית לא
מואר באור חשמלי כלשהו אלא מואר באור רגיל של בוקר. הוא הביט
החוצה דרך הדלת הפתוחה.
בחוץ עדיין שרר אותו אור אפרורי.
'מוזר'- חשב לעצמו, והביט מסביבו.
הוא עמד בחדר כניסה ארוך, שהיה בעצם מסדרון ארוך ואינסופי
כמעט, קירותיו בצבע חום עץ, אך לא היו תמונות על הקירות. לא
תמונות, לא מדפים. מימינו היתה דלת פתוחה לרווחה שהובילה למה
שנראה כסלון ענק. הוא נכנס אל הסלון, שבמרכזו היתה ספה כדולה
בצבע סגול-חציל, ושטיח מקיר לקיר בצבע שחור אדום עם איורים של
לוחמים על סוסים, על גבם אשפה מלאה בחיצים וידיהם מחזיקות חץ
וקשת שמכוונת אל השמיים. הוא הביט בתמונות שעל הקירות, ושם לב
שכל התמונות זהות לאיור שעל השטיח, רק שכל תמונה בצבע אחר,
ושניים בגוון של סגול כהה, אחד כהה פחות והשני כהה יותר.
בתמונה הכהה הוא הבחין בפרט נוסף שלא היה בתמונות ובאיור. הוא
התקרב אל התמונה שהיתה ליד ספרייה ענקית מהריצפה עד לקיר,
עמוסה בספרים מכל מיני סוגים. בתמונה הזו, על גב הסוס היתה
בחורה, בעלת שיער שחור מתולתל ועיניים ירוקות-חומות, ידיה
כרוכות סביב הלוחם. ובתמונה הזו הסוס נראה כמזנק כלפי מעלה
בזמן שהלוחם מכוון את חיציו אל השמיים, כאילו הסוס מתכוון
לעוף. הבחורה כרכה את זרועותיה סביב מותניו בחוזקה, כך זה
נראה, ראשה שעון על גבו של הלוחם, רגליה מתעופפות ברוח, אך
פניה מחויכות.
לפתע, הוא צרח. כאב הראש חזר, הפעם בעוצמה קטלנית יותר. רגליו
רעדו והוא קרס לרצפה. בעיני רוחו הוא ראה פלשבקים. של בחורה
שהוא מכיר. של עולם מלא באנשים. בעבודה. וריב. וכעס. הוא ראה
פלשבק של שני אנשים, אחד מהם זה הוא, עם אותה בחורה כששניהם
צועקים אחד על השני. ואז הוא ראה קבוצה של אנשים הנראים
כמתכוננים למלחמה. למלחמה נגדו. נשקיהם מכוונים אליו, והיא
בראשם. עיניה מלאות דמעות וצער. לא היתה לו ברירה...
הוא איבד את ההכרה.


כשהוא התעורר שוב, הוא הרגיש שגופו בוער מצמא, ולכן כמה דקות
לאחר שהתעורר, הוא ניגש למטבח שהיה נקי להפליא ומסודר. על
השולחן היו שני צלחות וסכו"ם ומפיות וכוסות, כאילו מחכים לשני
אנשים לארוחת ערב או משהו. כאילו עדיין יש אנשים שגרים כאן.
הוא פתח את  דלת המקרר שהיה מלא בכל טוב: מעדנים, גבינות
נקניקים, יין, שתייה, ירקות ופירות. הוא חייך והוציא בקבוק של
מים ולגם ממנו לגימות קטנות, מפחד לבלוע הכל בבת אחת שמא הוא
יקיא. לאחר שסיים לשתות, הוא החזיר את בקבוק המים למקרר,
ועיניו נפערו. הבקבוק התמלא עד הסוף. הוא סגר את דלת המקרר
במהרה ובבהלה, והתנשם קלות. היה לו קשה להתעלם מהדברים המוזרים
שקרו כאן בשעה ומשהו האחרונים. הוא חש שהוא נמצא במעין אזור
דמדומים כזה.
ואולי אני מת. אולי זה הגיהינום הפרטי שלי. או ליתר דיוק, לפי
איך שזה נראה, הגן עדן הפרטי שלי. אולי קרה לי משהו.
ראשו החל לדאוב שוב. הוא עצם את עיניו ונשם עמוקות, מחליט
להמשיך לסייר בבית. הוא יצא אל המסדרון והמשיך ללכת לאורכה,
מבחין שבקצה שלה יש מדרגות שמובילות לקומה השנייה של הבית. הוא
החל לטפס במדרגות. הגיע לקצה שלהן ואז גילה שיש עוד מדרגות.
הגיע לקצה שלהן וגילה עוד מדרגות. ועוד מדרגות.
ועוד מדרגות.
ועוד מדרגות.
נשימותיו נעשו כבדות והוא חש לחץ בברכיים, גופו חם, ראשו כבד
עליו. לאחר שעלה מה שנראה לו כמו עשרים קומות הוא התמוטט על
המדרגות, מנסה להשתלט על נשימותיו, כשלפתע שמע חריקת דלת נפתחת
והביט מימינו. הוא ראה דלת פתוחה שמובילה לחדר שינה גדול.
"מה לכל הרוחות קורה פה?!"- אמר בקול מתנשם אך עצבני. הוא החל
להרגיש שנמאס לו מהמשחקים האלה שהוא רוצה תשובות כאן ועכשיו.
הוא נכנס אל החדר שבמרכזה היתה מיטה כפולה, מסודרת ומוצעת.
בשני צידי החדר על הקיר עד שני מדפים קטנים ויחידם ועליהם מספר
ספרים, אחד נראה כמו ספרים שלו, ואחד נראה כמו רומאנים כאלה,
שהוא לא היה קורא.
אבל מאיפה הוא יודע שהוא לא קורא רומאנים?
מעל המיטה עוד תמונה. הפעם, הבחורה היתה דמות מעורפלת כזו כמו
רוח רפאים, והיא אפילו לא היתה על הסוס אלא עמדה בנקודה מסוימת
בשמיים, כשהסוס ועליו הלוחם, נלחמים בצבא של לוחמים שנראים
ולבושים בדיוק כמוהו.
כאב הראש חזר, אך הפעם לא בעוצמה חזקה כל כך. והפעם הוא ראה
עוד פלשבקים, של עצמו, יושב עם עצמו בחדר שינה, מנסה להבין
משהו עם עצמו. ואז הרגיש כמו בעת מלחמה, כאילו הוא שרוי במלחמה
עם עצמו, מנסה לחסל משהו בו, להשמיד משהו בעצמו.
אבל נראה שהוא האשים את כולם בזה. הוא נלחם בעצמו, אבל הוציא
את זה על כל מי שהיה מסביבו. גם עליה.
ונראה שהיא התרחקה ממנו בגלל זה, אבל לא לגמרי. היא עדיין היתה
שם, ברקע, אבל עדיין שם....
מי אני?
מה קרה לי?
ואיפה קיבינימאט כולם?!
האם אלה פלשבקים של מלחמה גרעינית, ואני מנסה להסוות את זה?
ואם כן, למה רק אני שרדתי?!
ואז, חדרה לראשו הבנה מסוימת.
אני לא חייב לדעת. אני לא חייב להבין מה קרה. הנקודה היא שמשהו
באמת קרה, ושאני מנסה להשכיח את זה מעצמי כי זה כואב מדי, כי
זה מתיש מדי. כי אולי יש דברים שעדיף לא להיזכר בהם. אולי כל
מה שקרה היה לטובה. סוג של התחלה חדשה, של לפתוח דף דש. חוץ
מזה, נראה שיש לי פה כל מה שאני צריך. יש לי אספקה של מזון
שנראה שהיא לעולם לא תיגמר, וספרים ומנוחה ושקט, מה שאולי
בחיים שלי חיפשתי ולא מצאתי. ופה יש לי את זה. אולי במקום לחפש
איפה האנשים, אולי הכי טוב שאני אודה למי שהביא אותי לכאן שאין
פה אנשים. רק אני והעולם שלי והמחשבות שלי.
רק אני.
וככל שהמשיך לחשוב כך, כאב הראש שלו נחלש עד שנעלם. הוא החל
להרגיש יותר טוב, רגליו הפסיקו לכאוב, ראשו החל לחשוב בבהירות,
ונראה שהוא גם לא מדמם יותר. הוא החליט לרדת לאכול משהו ואז
להתרחץ וללכת לישון. בחוץ התחיל להחשיך גם כך.
הוא יצא מהחדר, סוגר את הדלת מאחוריו. ברגע שיצא, התמונה שמעל
המיטה החלה לזהור באור צהוב-לבן לא טבעי. ואז, הלוחם עם הסוס
היה לבדו, מעופף לכיוון הרקיע כשחיציו עפים לכל הכיוונים,
אויביו נעלמו מהתמונה לגמרי.
וגם הבחורה, שבזמן שדמותה נעלמה לה בהדרגה, דמעות זלגו מעיניה
שנפלו על הכרית.


הם ניסו להתקרב אליו, אבל הוא הרחיק אותם. הוא נלחם בהם בכל
כוחו, מבזבז אנרגיות ועוצמות. והם לא ויתרו. נראה שככל שנלחם
בהם יותר וככל שהוא יותר התנגד להם, כך כוחם רק גדל וגדל
והמשיכו להיות שם, מפריעים לו ולא מניחים לו. היה להם נשק ביד,
אבל בכל פעם שהוא מיקד את מבטו בנשק, הנשק נעלם מעיניו והוא
ראה שלמעשה, ידיהם ריקות והן מושטות אליו, מציעות עזרה.
אבל הוא לא האמין להם. זה סתם תכסיס. כדי שהוא יסמוך עליהם כדי
שהם יוכלו לפגוע בו במקום הכי כואב. כי הם האויבים שלו וזה מה
שאויבים עושים. הם מחכים למצוא את נקודת התורפה שלך, ואז הם
מסתערים עליך ללא רחמים. שוחטים אותך, שואבים ממך כל טיפת דם
אפשרית.
הוא נלחם חזרה. האנרגיות שלו הופכות לשליליות מרגע לרגע והכל
מכוון אליהם.
ואז הוא ראה אותה, עומדת מאחוריהם. מביטה בו בעיניים עצובות.
היא רוצה להיות שם, אבל הוא לא נותן לה. הוא לא שונא אותה, הוא
אוהב אותה....
אבל היא חלק מהכל! היא חלק מהם! היא לא יודעת מה עובר עליו, מה
מסתובב בראשו! היא משחקת איתו! מתי שבא לה, היא שם, כשהיא רוצה
היא מתקשרת, וכשלא אז היא מתעלמת....
אבל היא עסוקה, ויש לה את החיים שלה.... היא לא יכולה להיות
שלך כל הזמן....
אף אחד הוא לא שלי! כולם משחקים איתי! כולם מנצלים אותי ונמאס
לי מזה!!! נמאס לי שכל הזמן יושבים לי על החיים, לוקחים ממני
הכל, כל מה שבא להם, אבל לא מניחים לי לעשות את מה שאני רוצה.
לא נותנים לי קצת מעצמם!
לא נותנים לי להיות אני!!!
לא נותנים לי להיות שלי!
זה לא נכון....
זה כן!!!
אני שונא אותם!
האנרגיות שלו גדלו וגדלו עד שהפכו למאסה ענקית של חומר שחור
עוצמתי, כשאור ברקים ורעמים סובבים אותו, מלא בכאב, בשנאה,
ובבדידות, אך יותר מזה, בצורה מעוותת ולא הגיונית, מלאה באהבה
שהיתה בו והפכה משום-מה לשנאה ענקית וגדולה. בעזרת מוחו, הוא
הפך את החומר לחץ ולקשת וירה את החץ עליהם....
אש אדירה, חמה ולוהטת התפרצה לפתע, בולעת והורסת הכל מסביב,
ממוטטת הכל בדרכה.
גם אותה.
וגם אותו....

הוא חש כאילו הוא מרחף, וחש שקצת יותר קר לו משום מה. אבל הוא
עדיין היה שבוי בחלום שלו, והוא לא מיהר לצאת מהחלום שלו. היה
לו נעים שם.
אך הוא כן פקח את עיניו לשנייה, לכדי ארובות קטנות, ולפני שעצם
אותם חזרה, הוא ראה שאותו עץ, עליו היה את העלה היחיד במינו,
כבר לא היה שם לבד. ביחד איתו, היה עוד ענפים מלאים בעלים.
רק שהעלים האלה היו שחורים, מלאי אנרגיות שליליות, עם ברקים
ורעמים שסובבים אותם.
כמו בחלומו.

כשהתעורר שוב, הוא הרגיש שהוא נמצא במקום חם יותר, אך הוא לא
היה במיטה שלו. המשטח עליו שכב היה קשה מאוד ולא רך כלל וכלל,
מרגיש עקצוצים בכל הגוף וכאבים, ולא הרגיש שהוא מכוסה. כשפקח
את עיניו הוא ראה לפניו את השמיים, מלאים בעננים אפורים, אך
הוא הצליח לראות כמה כוכבים דרכם.
"אני רואה שהתעוררת סופסוף"- הוא שמע קול מאוד-מאוד מוכר. הוא
התרומם בבהלה, מתנשם, ולא האמין כלל וכלל למה שעיניו ראו.
הוא היה באמצע מכתש עמוק וענק המשתרע לקילומטרים, ורחב מאוד.
מדורות היו דלוקות בכל מקום והאירו את הלילה החשוך. מה שהפתיע
אותו והבהיל אותו עוד יותר היה שהמקום היה מלא באנשים.
כמוהו!
דומים לו!
לא, לא....
זה הוא מוכפל פי כמה!
"מה.... מה.... מה לכל הרוחות...."- גמגם, מנסה לסדר את
מחשבותיו בראשו אבל לא מצליח.
"זה בסדר"- אמר האיש שישב לידו, ושהיה היחידי ללא פנים
מוגדרות. הפנים שלו היו מעורבבות כאלה, ללא מתאר מיוחד או
מסוים.... משהו לא מוגדר. "אתה לא חייב לדבר. זה המקום היחידי
שבו לא תצטרך להגיד או לדבר. אתה פה אבל בשביל להקשיב, בשביל
להבין." האיש הישיר אליו את מבט עיניו. עיניו היו צבעוניות,
ערבוביה של כל הצבעים יחדיו. "משהו שלא עשית כל חייך."
כאב בראש קטן תקף אותו שוב. הוא ניער את ראשו והביט סביבו
מופתע, ואז פנה אל האיש הלא מוגדר.
"זה לא נכון"- אמר ללא-מוגדר, "אני כן הקשבתי. הקשבתי לכל מה
שאי פעם אנשים רצו וייחלו לו. אני כל הזמן הקשבתי.... איש לא
הקשיב לי".
"אתה בטוח?"- שאל הלא מוגדר.
הוא הביט בו. "רגע.... שנייה. בוא נתחיל במשהו יותר פשוט. איפה
אני?"
הלא מוגדר חייך.
"למה אתה מחייך?"
"אתה יותר מכולם צריך לזהות את המקום הזה, מורגן...."
"מורגן?!"- שאל, מופתע, אך השם נשמע לו באמת מוכר.
"כן, זה שמך, מורגן. בעצם, כולנו פה מורגן. כולנו אתה." הוא
הפנה את ידו לכיוון הכללי של כל הדמויות האחרות. "אנחנו נמצאים
בפינה במח שלך שמחוברת ישירות לתת מודע שלך. הפינה הזו היא רק
שלך, פינה שאתה בנית אותה כדי להתרחק מכולם. הפינה הזו, כמו
שאתה קורא לה, היא העולם הפרטי שלך. פה המחשבות שלך רצות
חופשי, פה אתה מנגן שירים שאתה אוהב שוב ושוב, כאן אתה מרגיש
חופשי להיות מי שאתה...."
הלא מוגדר הביט במורגן, ומורגן נשבע שהוא רואה עצבות בפניו הלא
מוגדרות.
"והפינה הזו שלך היא שהרסה לך את הכל, מורגן. היא זו שגרמה לך
להיות רע, אדיש, חסר אכפתיות. היא שגרמה לך לפתוח במלחמה.
מלחמה שהשפיעה גם על הפינה שלך."
מורגן הרגיש שהוא מבין על מה הלא-מוגדר מדבר, אך עדיין לא נמצא
במישור הנכון. ולכן, הוא החליט לקחת את העניינים לידיים ולעבור
שלב אחר שלב, בשביל לנסות להבין מה קרה.
"מי כל אלה? כל המורגנים האלה?"- שאל, מביט סביב.
"אלה הם אתה. או ליתר דיוק, חלקים מהאישיות שלך. כל דמות פה
מייצגת שינוי שעברת פעם או תכונה שלך או משהו באופי שלך.
למשל...."- והצביע על איש שהסתובב הלוך ושוב עצבני, מנסה לריב
עם כל מורגן שראה בדרכו, "זה אתה עכשיו, לפני שהגעת לפה...
מורגן העצבני, שרב עם כולם, מחפש משהו, רוצה משהו, אבל לא יודע
מה. הוא מרגיש שהוא עובר שינוי, אבל הוא לא בטוח מה זה השינוי
הזה. ולכן, הוא רב עם כולם, כי הוא מרגיש לא ממוקד, לא מוגדר,
שמשהו חסר לו. מפריע לו. ויש גם את...." והצביע על מורגן שישב
וקרא ספרים בפינה שלו, ומסביבו היו דיסקים של מוסיקה, ומערכת
סטריאו וספרי לימוד וכל מיני ספרי מידע ומחשב עם מאגרי מידע
ענקיים.... "את מורגן הסקרן, שאוהב ידע, שאוהב ללמוד דברים
חדשים, שאוהב לקרוא ולהעשיר את עצמו בידע ובדמיון. מורגן שאוהב
לקדם את עצמו כי זה מה שעושה לו טוב, וגם בגלל שזה העתיד שלו.
אה, והנה מורגן הפנטזיונר"- והצביע על דמות שהסתובבה עם חיוך
על הפנים, שנראה שקוע בעולם שלו.
הלא מוגדר הראה לו גם מורגן שאוהב לעבוד כמו חמור, שפשוט מכור
לעבודה, שאוהב להעסיק את עצמו.
ומורגן שאוהב לעזור לאנשים בכל מצב.
ומורגן שאוהב טיולים ונסיעות.
מורגן שעובר תהליך התבגרות.
וטראומות.
והתנסויות חדשות.
"אה.... והנה מורגן המאוהב"- אמר, והצביע על בחור שישב על
הרצפה, עם עיניים דומעות, מביט בתמונה של בחורה בעלת שיער שחור
מתולתל ועיניים ירוקות-חומות בחיוך מאושר, מחבקת בחור עם פרצוף
לא מוגדר.
"אני מכיר אותה.... היא הבחורה שהיתה שם בציור בתוך הבית...."-
מורגן הביט בלא מוגדר. "מי היא? ולמה הפרצוף שם כמוך, לא
מוגדר? ולמה הוא עצוב?!"
הלא מוגדר נשם עמוקות, התרומם והושיט יד למורגן והרים גם אותו
והשניים התקרבו ל מורגן המאוהב.
"הוא עצוב כי הוא מאוהב בבחורה מדהימה שמאוד מזכירה לו אותו,
וכשהם ביחד, שום דבר לא משתווה להם בכלל. הם כמו שמש וגשם בו
זמנית שיוצרים ביחד קשת בענן"- הלא מוגדר חייך, כאילו נזכר
במשהו. ולפתע, גם מורגן נזכר. הוא נזכר בה, כיצד היו יוצאים
לטיולים על חוף הים, בפארקים, או סתם מבלים סופי שבוע ביחד,
פשוט נהנים מהחברה של אחד עם השני, מכייפים, מרגישים את
האנרגיות שעוברות ביניהם, כיצד הם פשוט זורמים, מתחברים אחד
לשני. הם הפכו להיות אחד כשהם היו ביחד.
מורגן חייך, ואז הרגיש עוצמות של כעס, של זעם....
"למה"?- שאל....
"כי לא יכולתי לבטוח בה מספיק"- אמר מורגן-המאוהב. "לא הרגשתי
שאני באמת מסוגל לבטוח בה כשתתקשר כשהיא הבטיחה, או כשתבוא
כשהיא הבטיחה. או שפשוט תהיה שם. לא סמכתי עליה. וכעסתי.
"כעסתי על כך שהרגשתי שאני משקיע את עצמי במשהו, נותן את כל
כולי, ומרגיש שאין לכך תמורה. אתה מבין, אני יודע שהיא אוהבת
אותי, אני ודע שהיא רוצה אותי שם, אבל היא לא נותנת מעצמה
מספיק. זה מרגיש כאילו היא משחקת משחקים...."
מורגן חש בעוצמות גואות בו, בכעס עולה, אך גם בעצב, וגם בהבנה.

"ובגלל זה"- אמר, "התחלתי להשתנות. להילחם בכולם. התרחקתי מכל
האנשים שאהבו אותי ושביליתי איתם. כעסתי על כולם. הפכתי את
כולם לאויבים שלי ונלחמתי בהם כי הרגשתי שכולם אתו הדבר. שכולם
רק מנצלים אותי. כי לכולם נוח איתי, אבל רק מתי שנוח להם. אז
פשוט עשיתי מלחמה והרחקתי את כולם ממני.... פגעתי בכולם והם
התרחקו ממני עד שנשארתי לבד.
"כי באיזשהו מקום זה מה שבאמת רציתי...."
"נכון"- אמר הלא מוגדר, "רצית להתרחק כי רצית להבין מה קורה
איתך. רצית לראות אם אנשים יהיו שם בשבילך, ויותר מכך- רצית
פשוט זמן לעצמך. רק שלא מצאת דרך לומר זאת ופשוט רצת והקזת דם
לכולם. כי זה היה יותר קל."
מורגן החל להיזכר בהכל. הוא התרחק בסוף גם ממנה. היא פשוט חמקה
לו בין האצבעות בגלל מה שהוא עשה.
הוא הביט סביבו כיוון ששמע רחש מוזר, וראה עצים שיוצאים מהאדמה
עצים ענקיים בעלי ענפים עם עלים ירוקים כהים לגמרי, ומהעלים
האלה צומחים פרחים סגולים ולבנים.
"מה קורה?"- שאל מורגן.
אבל איש לא ענה לו. הוא ראה שכל הדמויות האחרות שלו פשוט
משתלבות אחת בשנייה, הופכות להיות אחת. ואז, הן התחברו עם הלא
מוגדר, שצרח מכאב, והתמוטט לריצפה, זוהר באור לבן-צהוב על
טבעי. כעברו מספר שניות, הוא קם, עיניו דומעות.
ואז, מורגן הבחין שפניו של הלא מוגדר הפכו לפניו שלו!
"אתה מתחיל להבין מה קרה איתך.... אתה מתחיל להבין למה התרחקת
מכולם. ואתה מנסה לתקן את זה. אתה באמת נלחם בעצמך עכשיו, מנסה
להבריא את עצמך. אבל זכור- לא תמיד יהיה לך קל לקבל את כל
החלקים שבך, כמו שלא יהיה לך קל אף-פעם לקבל את הצדדים של
האחרים שמסביבך. אתה מוכרח ללמוד לבטוח בעצמך וגם באחרים,
אחרת, יקרה לך מה שקרה לך כאן. אתה תהיה לבד, ולמרות שבהתחלה
זה ייראה לך, אתה רק תפסיד בסוף את כל הדברים הטובים שיש לחיים
להציע. וחוץ מזה, מורגן- תלמד לתת לדברים לקרות בקצב שלהם. שום
דבר לא יקרה כפי שאתה תרצה. הכל יקרה בזמן שלו."
מורגן הקשיב. הפעם הוא באמת הקשיב. אבל היה עדיין משהו שהציק
לו.
"אני יודע. וזה באמת נכון... ואני באמת מאמין בזה... אז למה
אני ככה? למה אני פוגע בכולם?"
" מורגן, אתה חייב לענות לעצמך... אבל אני יכול לומר לך שזה כך
כי בסך הכל אתה רוצה שלכל מי שמסביבך יהיה טוב... יש לך כוונות
טובות בסך הכל, אבל זכור- הדרך לגיהינום רצופה בכוונות
טובות".
"אוקי"- מורגן הנהן. "אה, רגע"- אמר, נזכר בתמונות ובשטיח
שבתוך הבית. "מה איתה? למה בתמונה האחרונה היא היתה בלתי נראית
כזו? אם הייתי במלחמה, למה היא עדיין היתה ברקע ולא היתה
איתם?"
מורגן הכפיל צחק בזמן שהתחיל לדהות ולהיעלם ברקיע, שהיה מלא
בקשתות בכל מקום בוריאציות מוזרות של צבעים.
"אתה יודע מה התשובה"- אמר הכפיל ונעלם לגמרי.
מורגן הביט בקשתות, נפעם ומתפעל כשלפתע טיפות מהשמיים החלו
לרדת. ואז הוא הבין...
היא נמצאת שם בדרכה שלה...


השעון המעורר צלצל לפתע. קפצתי מהמיטה מבוהל קמעה, מנסה להבין
איפה אני. ואז ראיתי שאני בחדר שלי, במיטה שלי. אבל עדיין
הרגשתי מוזר לגמרי.
"אלוהים, איזה חלום מטומטם..."
כיביתי את השעון המעורר וניגשתי למדף שליד החלון, מביט בפלאפון
שלי שהיה בטעינה.
היא הבטיחה אתמול שהיא תתקשר, או לפחות תשלח הודעת SMS.
היא לא התקשרה.
וגם לא השאירה הודעה...

בראשו לפתע, העצים הירוקים החלו לגווע ולמות, העלים הופכים
לשחורים בעלי אנרגיות שליליות, ואז לאט-לאט, העלים החלו להיעלם
אחד אחרי השני, הגזעים מתמוטטים לריצפה, הקשתות נעלמות וסערת
אימים תפסה את מקומם של הקשתות, מאיימת להרוס ולהשמיד כל מה
שבדרכה.
עיניו היו שחורות מזעם.
"אני שונא את כולם!!!"