וזה מצחיק אותי. עכשיו זה רק מצחיק אותי.
פעם בטח הייתי משתגעת מזה. בטח בוכה. בטח בונה לעצמי סצינות
ותסריטים בראש..
אני במקרה נופלת על הדף שלו, אחרי מלא זמן שלא ראיתי אותו, וגם
את הדף. קוראת משהו שהוא כתב לא כ"כ מזמן בעצם, עליה, סביר
להניח.
עכשיו אני מסתכלת על זה, וזה משעשע אותי.
הוא בעצם הרבה יותר עצוב ממה שאני אי פעם הייתי.. עכשיו אני
אולי גם קצת מרחמת, פעם הייתי שמחה לאיד.. עכשיו בעיקר לא
איכפת לי..
אני לא מכירה אותו עכשיו. כבר הרבה זמן לא מכירה אותו. אולי אף
פעם לא באמת הכרתי, אולי הוא לא נתן לי.
הרבה זמן לא כתבתי עליו. המון זמן. עכשיו אני כותבת בעיקר על
עצמי. עכשיו אני חיה את עצמי, את החיים שלי.
אני מוצאת את עצמי כמעט אומרת: איפה אני היום ואיפה הוא,
תסתכלי על עצמך, לאן הגעת. ולאן הוא הגיע? האמת שאני לא ממש
יודעת.
אבל אני לא באמת אומרת. זו רק מחשבה על קצה הלשון שלא מספיקה
להסתיים וכבר הוחלפה.. המוח שלי כבר הורגל לסנן מחשבות
מיותרות..
היום הדוקטור חקר את חיי, מההתחלה ועד היום, חיפש נקודות
חשובות בחיי. אתה גם עלית. אתה גם נקודה חשובה בחיי. תפסת אותי
בתקופה מאד משמעותית וסייעת כ"כ לפריחה..
היום כבר אין בי שנאה. גם לא קנאה, ולא כעס, ולא חוסר הבנה. זו
הרגשה מאד טובה בפנים להיפטר מכל המשקלים המיותרים האלו.
אני זוכרת את השיחה הספציפית שבה פשוט, נמאס לי ממך. שהבנתי את
הרעיון, שמיציתי. שעבר לי.
וכמה שמחתי. היה לי כ"כ טוב. טוב כמו שהיה לי אז איתך, אבל רק
בהתחלה, כשבאמת היה טוב.
היום כבר הכרתי שיאים חדשים של טוב, של אושר. היום אני יודעת
שהכל עובר, וחיים, והחיים טובים. ושזו הייתה חוויה במובן
מסויים. בכמה מובנים. אולי עכשיו אני עושה פה מין "קלוז'ר",
אבל לא התכוונתי, את הקלוז'ר שלי עשיתי כבר מזמן. מאז כבר
הספקתי להתאהב, ולגלות שזה הרבה יותר כייף כשיותר גדולים.
כשבאמת אוהבים. עם כל הכבוד לאהבה ראשונה, נראה לי קצת מצחיק
לקרוא לזה ככה עכשיו, אפילו שלא עבר כ"כ הרבה זמן.
ראשוני זה היה. וגם אהבה הייתה שם. סוג של.
אני יותר אוהבת את האהבה שלי עכשיו.
אולי אני מנסה להגיד: תודה.
אולי אני מנסה להגיד: תראה! תראה אותי.. פרחתי, בלעדיך, אבל לך
לא באמת איכפת. וגם לי לא. עכשיו אני אראה אותך ותהיה עוד אחד
בנוף, וכבר לא תעשה לי פרפרים בבטן, או כאבים בבטן. שלום
מנימוס. בזה זה יסתיים. בזה זה הסתיים.



24.1.2005