מעולם לא הבנתי אנשים שהתרגשו מהזריחה. לקום מוקדם בבוקר בשעה
בלתי סבירה, בעוד ששאר העולם ישן שנת ישרים, כדי לראות את השמש
זורחת. אני תמיד טענתי שהם עושים זאת כדי לספר לכולם על
החוויה. להתמוגג מהמבטים המסכנים של האנשים כאשר הם מספרים על
יופייה של הזריחה, "חבל שלא הייתם שם איתנו", "אי אפשר לתאר את
זה במילים". כמה בנאלי.
מעולם לא הייתי בחור רגיש או רומנטי במיוחד, בכיתי פעם כשראיתי
"לב אמיץ", אבל פרט לכך שמרתי את רגשותיי בפנים, כמו כל
הגברים. החלטתי לבדוק את הזריחה המהוללת אחת ולתמיד. דינה
במילא מתלוננת כל הזמן על חוסר הספונטניות בחיינו, על כך שהיא
צריכה ריגושים, אז אם זה יהיה בזבוז חסר טעם של זמן, לפחות
הוריד את דינה מהגב לשנה או שנתיים.
נשארנו ערים כל הלילה, ארגנתי לנו ארוחה על המזח בחוף הים
בת"א, מוזיקה רומנטית, דינה נראתה מאושרת, היא הופתעה מהיוזמה
שנטלתי והרגשתי טוב על כך ששמחתי אותה אחרי כל השנים שסבלה
אותי. פרסתי שמיכה על החוף ושנינו שכבנו חבוקים כשפנינו אל עבר
השמים מצפות לזריחה.
ההמתנה היתה מייגעת, אחרי שעה כל העסק איבד מהקסם. לא התכוונתי
להרוס את הלילה המושלם הזה, אז שמרתי על איפוק. אבל במוחי רצו
מגוון קללות על השמש, בין היתר לאן היא יכולה לדחוף את הזריחה
שלה. דינה הביטה באותה אדיקות שבה הביטה בתחילה בכדי לא להחמיץ
לשניה את הרגע המיוחד.
חשבתי שזהו ללא ספק החלק הגרוע ביותר של הלילה, השמש הארורה לא
עולה, הזמן מזדחל לו, שניה אחר שניה. כבר חשבתי על לילה חסר
שינה בזבזתי בשביל הזריחה כשהיא הופיעה. הזמן עצר מלכת. אפילו
לא הבטתי בה כשהיא עלתה, אבל האור שמתפשט על כל החוף לא נותן
לך לפספס אותה. נשימתי נעתקה, נסתי לשמור את רגשותיי בפנים,
להיות קר רוח, כפי שאני תמיד, אבל הדמעות לא שיתפו פועלה. השמש
טפסה לאט לאט. זה היה כאילו מישהו לחץ על הילוך איטי בווידיאו
של החיים. פתאום הרגשתי כל כך זניח, חסר משמעות. הרגשתי כאילו
אני בימי קדם, מביט על השמש בפעם הראשונה, רואה את הטבע בכל
הדרו.
אני אף פעם לא אבין מדוע, אבל כשהשמש עלתה הרגשתי נורמלי כמו
שלא הרגשתי מעולם. הרגשתי שהכול יהיה בסדר, הזריחה היא מעין
בדיקה של הטבע, כשהיא עולה אז הכל כשורה. אתה מרגיש ששום דבר
רע לא יכול לקרות כשהיא כך מולך, הרגשתי בטוח.
הסתובבתי לעבר דינה, היא מחטה את דמעותיי.
"תודה רבה לך"
"על מה?"
"על הזריחה".