אז זהו, הגענו לזה.
עכשיו זה כבר פנים מול פנים, עיניים מול עיניים.
לא משקרים יותר, כל הקלפים על השולחן.
הכל כ"כ בוטה ומכאיב ולא נאמר.
כי שנינו אנשים שחושבים בחללים, בגלקסיות וכשצריך לנחות ולדבר
"ארצית", שנינו עילגים, אבל רק לי יש את האומץ להודות שזה
הפחד.
אתה מתחיל לתאר אותי בצבעים פלסטינים, צבעים כבושים, צבעים
בוערים והורגים.
מה שלא נאמר אבל שנינו יודעים- אתה שונא ערבים.
זה מכאיב לי, אז אני תוקפת חזרה.
ומספרת לך, בלשוני המיוחדת, כמה אתה מתויק וממוחזר, שאף פעם לא
מבזבז דבר, איך אתה גדול והרסני, בצבעים שחורים ואדומים, בצלב,
בקרס, ב-1942.
מה שאני לא צועקת במפורש, אבל אתה מבין- שהשמדת אותי מבפנים.
עומדים אחד מול השני, שני סמרטוטים ולא מעזים- אז שותקים.
מסתכלת עליך ונזכרת כמה וחבל.
מסתכל עלי ועוצם עיניים.
רשע!
מילא אם היית מפנה את הגב, אם היית צועק וחובט, חיצוני,
חיצוני.
אבל עיניים?
עכשיו אני יודעת שזהו.
מטח אחרון,
אני אוהבת אותך, אני אוהב אותך, נשורת מילים.
שני ארנבים רדיואקטיביים בורחים למקום חשוך.
ופרידה. |