מלי נאנחה. אם היו שואלים אותה מדוע עשתה זאת, היתה בוודאי
משיבה שזה הסתיו והיתה מצטטת את אריק איינשטיין ומחייכת כלפי
חוץ. האמת היתה שלא חוותה אורגזמה בחייה. היא היתה בת 30 וכבר
יכלה לראות לפניה את עצמה עם ילדים, נאחזים בשמלתה האפורה,
תולשים את שיערה, מקיאים על בגדיה, צורחים, צווחים והיא, בין
כולם, מחליפה לזה חיתול ולזה מחממת את החלב בבקבוק ומנענעת
עריסה שלא מפסיקה לבכות, בין הטלפון לסיר המרק ובעלה מספר לה
איך היתה ישיבת המנהלים, איך הועלה בדרגה, במשכורת, רק כסף,
כסף, חשבונות, חשמל, מים, ארנונה, חיתולים ומגבות נקיות וגרבר
תפוחים, להאכיל את שמיל בכפית, לתת למני עוד דיסה, לנקות אחרי
הצואה המזדחלת והמבחילה של שלומית ורק לרוץ, לרוץ כל היום בין
זה לזה ובין זה לזאת ובין שניהם אל הסיר הגולש, אל הכיור, אל
הכביסה, אל הטלפון הזועק, לרוץ, לרוץ, לרוץ...
לא, היא לא היתה מוכנה לכבול את עצמה ככה.
היא נאנחה שוב.
"למה את ככה"?  שאלה אותה בתיה, החברה הכי טובה שלה, ששכבה עם
החבר שלה בגיל 16 ובגדה בו בגיל 17 וחצי.
"ככה? איך?"
"ככה, לא יודעת...  כאילו... עצובה כזאת".
"אני לא עצובה, זה בעצם סתם, הסתיו, זה מה שזה".
בתיה לא ענתה.
"את יודעת, זה הסתיו עם הענן, ועם הרוח..."
"פגשתי מישהו, הוא נהדר, עושה דוקטורט במשפטים, הוא רוצה להיות
שופט".
"אה", פלטה מלי, "שופט".
"כן! נכון שזה נהדר? תחשבי, שופט!"
"כן", מלמלה מלי, "שופט".
היא נאנחה שוב.
לפניה נחה ערימת החיתולים שיש לזרוק, השטיח שצריך לנקות, הבעל
שמגיע הביתה, ושואל - "יש אוכל"?
ובלילה? בלילה מה? להיות שוב תחת אותו גוף באותה תנוחה מוכרת,
להריח את הזיעה הנוטפת בפעם המליון, להיאנח מכאילו ולא לצפות
שישאלו אותה למה היא נאנחת והיא כמובן לא תענה: "נו, אני לא
באמת, זה אריק, מכיר את השיר?"
בתיה קטעה את המחשבות האלה ואמרה: "כמה מרויח שופט, בעצם?"
"לא יודעת", אמרה מלי.
ואז זה בא. כמו מהים זה בא, כמו מהשמים, טיפות גדולות ומלוחות
שלא מפסיקות להציף את הפנים שלה והיא, כמו עליסה, לא יודעת מה
לעשות. ובעצם, כל מה שנשאר לה לעשות זה לשבת ולבכות ולבכות
ולבכות, כי היא כבר מתחילה לראות את הקמטים באים אל זויות הפה,
את הקצוות המפוצלים, את הראיה מטשטשת אחרי שעה של קריאה, היא
כבר מרגישה שהנה, הנה היא באמת מזדקנת ועוד מעט תהיה חייבת
להיות אמא, כי אם לא תהיה אמא, איך תהיה סבתא?
ואיך תוכל לחיות לבד, לבד, בלי תמיכה משמיל, שיהיה כבר אבא
בעצמו ויבוא אליה לבית האבות, ויחזיק לה את היד ויגיד: "נו,
אמא? איך את מרגישה?" ו-"נו, אמא, מה עשיתם היום? היו פעילויות
מיוחדות"?  והיא תנסה להזכר באורגזמה הראשונה שלה, כשהיתה
נערה, ושכבה עם הבחור שלה, יוסי, שהיה עושה לה דברים ורודים
ואיך היא היתה צורחת ואיך הכל נעלם בתוך כתם שתן על סדין בית
אבות.
"אל תבכי, באמת", בתיה ניסתה לנחם אותה. "הנה, תראי, עוד מעט
גם את תמצאי לך איזה שופט, או וטרינר, כזה שדווקא לא יהיה נשוי
כמו ברוך. הא, ברוך. שם יפה, ברוך, לא? שתדעי לך, נפגשנו
בפארק. הוא הלך לאט על השביל וקרא ספר חוקים כזה, גדול, אדום,
כזה של עורכי דין, מכירה? נו, כזה! כזה, כזה שיש לכל עורך דין
מכובד. פתאום ראיתי אותו, הוא היה כל כך גבוה והמשקפים האלה.
אח! איזה משקפיים..."
מלי כבר לא הקשיבה.
היא לא יכלה יותר.
היא הביטה בקיר ממול. הוא היה לבן, טהור. היא רצתה להיעלם
בתוכו ולההפך למשהו בלתי נראה, בתולי, שלא מזדקן ולא מת, שיכול
לצפות על התרחשויות של מאה שנה ולהרגיש עוד צעיר.
"...הוא לקח אותי לבית משפט, את יודעת? ראינו משפט אמיתי! אוי,
כמה שהיה מעניין. זה היה משפט שנערך בין בעל לאישה, שרצו
להתגרש ולא ידעו איך לחלק את הרכוש. אויש, כל כך התרגשתי!
מריבה אמיתית על רכוש והכל עם ברוך שלי, שיהיה שופט עוד מעט
ויעזוב את אישתו בשבילי! אוי, איזה ברוך זה".
מלי התחילה לצחוק.
"ברוך ברוך", היא אמרה בין צחוק לגיחוך לדמעה. "ברוך כמו שרק
ברוך יכול להיות".
"זהו בדיוק, זה מה שאני חשבתי". ענתה בתיה. גם היא צחקה עכשיו
ולא שמה לב לידים שהתקרבו אליה לאט, כמו נחשים ארוכים
ומיוחדים, שתופסים את הקורבן שלהם ולא מניחים לו עד שהוא צונח
לפניהם על הקרקע ומחפש את האני שלו שנמוג אל האל.
והיא התחילה לצרוח, היא לא הבינה מיד מה קורה. זה בא לה רק אחר
כך, היכה בה כך. מלי חנקה אותה יותר ויותר חזק, מנענעת את הראש
הנבוב קדימה ואחורה, כמו מנסה למלוק אותו, כמו שעושים לבובות
של ילדות קטנות ומעצבנות, עד שישאר בידה רק הראש וההבעה על
הפנים המתים תהיה כל כך יפה, כל כך מתה ופתאום יהיה שקט ולא
ברוך ולא שופט ולא עולם מר שצריך להתמודד איתו. והכל כמו נופל
יחד עם בתיה ומאבד משמעות וכל שחור מקבל צבעים כחולים ואחר כך
ירוקים ובסוף הופך לכתום ואדום וורוד. והעולם כל כך יפה לרגע
והופך למושלם כשהידים מפסיקות להיאבק והעיניים מתפלבלות כלפי
מעלה, כמו דג מת, כמו שקט נצחי.
בתיה שכבה על הרצפה, ידיה עוד אחזו את הצוואר האדום.
מלי נשענה אחורה.
היא עצמה את העיניים וגמרה וגמרה וגמרה.