ביס, ועוד ביס... ככה היא אוכלת אותך... מבפנים, עמוק עמוק...
לפעמים אפילו מבלי להרגיש כלל...

איילה יושבת בחדר שלה... מסתכלת על הקיר...
בזמן האחרון לכולם קורים דברים כל כך טובים, ולה? כלום...
פתאום כל העולם מאושר ורק היא יושבת ובוהה באיזה קיר שלא קשור
לכלום...
חושבת על מה שיכל להיות לה ולא שלה...
כואבת לה הבטן... כאבים חדים כאלה, אולי היא צריכה לקבל או
משהו כזה...
איילה מחליטה שאין מה לעשות יותר.. היא נשכבת על המיטה
ונרדמת...

היא קמה בבוקר, היא מרגישה כאילו יש לה חור בבטן. 'כמה מבאס
להיות בת,' היא חושבת.
היא מחליטה לצאת החוצה למרות הכל, נפגשת עם חברות שלה... ושוב
כולן מאושרות...
הן מדברות, והיא מפתחת תאוריות על זה שהיא תמיד נדפקת או שהיא
מצפה מאנשים יותר מידיי או שהם לא מחזירים לה כמו שהיא נותנת
להם, ודוחפת לפה עוד קוביית שוקולד...
עכשיו זה כבר יותר מחור בבטן... והיא גם מרגישה שהוא רק גדל
וגדל...
היא מסתכלת על אפרת... כמה שטוב לה עכשיו... ובאמת שמגיע לה
מישהו חדש וטוב אחרי הזבל הקודם... איך היא הולכת עם חיוך על
הפרצוף ומבט מאוהב... כמו ילדה קטנה... גם איילה הלכה ככה לפני
שבועיים... עם החיוך והמבט והכל... עכשיו כבר לא... סתם תרגיל
מסריח...

כבר עבר שבוע מאז כאב הבטן ההוא ואיילה עוד לא קיבלה החודש -
אבל הוא ממשיך בשלו...
עכשיו הוא עבר לזרמים כאלה שעוברים לה בגוף כמו צמרמורת...
איילה נעמדת מול המראה ומביטה בעצמה... מה? לאיפה נעלמה הבטן
שלה?... איילה אף פעם לא הלכה עם חולצות בטן ולכן לא היה אכפת
לה כל כך מהבטן שלה ואיפה היא כרגע... אבל עכשיו שהיא נעלמה...
היא אמורה להיות מאושרת, לא? הרי תמיד רצתה להיות רזה...
עכשיו יש לה סיבה מוצדקת ללבוש חולצות רחבות...

היא באמת שמחה שאפרת מאושרת... אבל משהו מקשה עלייה להיות שלמה
עם זה... אולי בגלל שאין לה בטן אז קשה לה לעכל את הבשורה
שעכשיו אפרת והחדש ביחד רשמית...  ואיפה ה"רשמית" שלה? הלכה
לשחק סנוקר עם החברים שלה... היא תתקשר מחר... איילה שונאת שלא
מקיימים הבטחות...

איילה חושבת שזה נחמד... כי עכשיו שהן נפגשות כל פעם ומדברות
והיא לא מקשיבה ורק אוכלת... אז היא לא צריכה לדפוק חשבון
באכילה... כי הרי אין לה בטן...

זה כבר גובל באבסורד... או שהיא מתעוורת מיום להיום או שמשהו
פה ממש מסריח...
זה כבר לא כואב לה אבל גם אין לה כלום עד לברכיים... היא יכולה
ללכת אבל זה לא שם...
זה לא נורמאלי!!! עכשיו גם נעלם לה החזה... וחצי צוואר...
ונשאר לה רק פרצוף, ידיים וכפות רגליים. היא יכולה להרגיש את
כל הגוף שלה אבל לראות רק חלק ממנו.

איילה לא מאבדת תקווה, היא עדיין מאושרת שטוב לאפרת, שהזמן רק
עושה אותה יותר מאושרת, אבל מעדיפה שלא לדבר על זה... גם אופיר
שמחה עכשיו שחבר שלה יצא לרגילה... ונטלי שאמא שלה והיא חזרו
לדבר, ואיילה מאושרת עד השמיים בשביל כולם... אבל לא מדברת
על...

היא מתלבשת... כשהיא לבושה, לא מבחינים בכלום... היא יושבת אצל
אפרת בבית, אפרת מכינה לעצמה מילקשייק תות... "יש לך
שוקולד...?" איילה שואלת נבוכה, ואפרת בחיוך המהמם שלה אומרת
"את לא אוכלת יותר שוקולד.. יאללה תיגמלי..." איילה מקללת את
עצמה על כמה שהיא חזירה...
היא חוזרת הבייתה באותה הרגשה מסריחה של "אני שמחה בשבילך...
אבל לא בשבילי..." היא נשכבת במיטה ונרדמת...

שבועיים שלא יצאה מהבית, אפילו לא כדי לנשום אויר צח, כמעט ולא
יצאה מהחדר...
היא לא איבדה תקווה שאולי יחזרו אליה הרגליים והבטן (שהיא יותר
מפחדת לראות איך היא תהייה כשתחזור מאשר מפחדת שלא תחזור
בכלל...). היא חיפשה בכל הספרים ובאינטרנט על מה שקורה לה, ולא
מצאה כלום... שום דבר.
ביום שבת היא נכנסה לאינטרנט והמשיכה לחפש... תוך כדי שהיא
אוכלת את עצמה, מתי מישהו סופסוף ישים לב אליה... או מתי יהיה
לה כבר חבר שיאהב אותה ויעריך אותה כמו שהיא... מישהו שיבטיח
ויקיים... מישהו ש... "מצאתי!" היא צרחה, היה רשום שם שהמחלה
גורמת לאיבוד איברים או להעלמות של אברים... קוראים לה -
"תולעת הקנאה"... תולעת שאוכלת אותך ביס ועוד ביס מבפנים
עמוק...  
המחלה מתחילה בכאב בטן מתמשך או בכאב ראש, ממשיכה בזרמים
ונגמרת ב-
"העלמות טוטאלית של הגוף החולה..."
טלפון - איילה המזועזעת עונה...
"הלו? איילה? מה קורה? תגידי מה יש לך? כבר לא רואים אותך
יותר!!!"
איילה מביטה במראה... באמת שכבר לא ...