אחת עשרה בלילה, כמו מלכת פחי הזבל אני פוסעת ברחובותיה החצי
בנויים של רמת ישי, יותר נכון מדדה. אני, שני טון איפור
והסנדלים עם העקב 10 סנטימטר שלי מנסים שלא למעוד על החצץ או
ליפול לתוך הבקעים הענקיים והלא ברורים שבכביש...
אני הולכת מהר, מתמרנת על כל גבעה/בור/חצץ/סדק שיש בכביש
ומביטה קדימה, הלילה לא מביטים לכוכבים, לא שוקעים בפנטזיות
בלתי אפשריות... הלילה זה רק אני כמו שאני, כן בטח, בגלל זה
שמתי שני טון איפור...
מגיעות למסיבה, תמיד אני מוצאת את עצמי מתחרטת על זה שבאתי, או
על איך שהתלבשתי, כי בעיניי תמיד כולם מתחילים עם כולם ורק לא
איתי...
"נו, בואו נכנס" ורד מאיצה בנו, אני לא מתייחסת, כבר
התרגלתי... עד שאנחנו נכנסות החרטה רק גוברת בי ואז אני רואה
אותו- כל כך לא הטעם שלי וכל כך יפה... סיגל לוקחת שתייה, אוף,
למה באתי? פתאום אני שמה לב שאני לובשת את אותה חולצה שלבשתי
למסיבה באלונים (שגם שם הוא היה), יופי! עכשיו הוא יחשוב שאין
לי בגדים או שאני לא משקיעה בעצמי... ממש יופי! "רוצה גם?" הוא
מסמן לי עם הכוס, "לא זה בסדר, אני מסודרת" אני מצביעה על הכוס
שבידי, (מלאה בקולה...) הוא צוחק, הוא כזה זבל של בנאדם, עוד
מהמסיבה באלונים אני זוכרת שהוא כזה... פשוט זבל!

מלכת פחי הזבל רוקדת, מנסה להשתחרר מהגועל שעוטף אותה... זה לא
שהיא כועסת על עצמה או שונאת את עצמה, זה פשוט שהיא לא מצליחה
למצוא את עצמה פה, או בכל מקום אליו היא הולכת. ועכשיו כשאין
לה כל כך בטחון ושהם כבר לא מדברים ארבעה חודשים! (שזה המון)
היא כל כך צריכה אותו פתאום, פתאום הוא כל כך חסר לה!
אז היא, מה אכפת לה? הרי ידידים יש לה אלף (ואף אחד לא משתווה
אליו, כזה חרא של בנאדם), היא כבר תמצא אחד מהם ותסתובב
איתו... תיתן לו להיות "בר מזל" להערב ולרקוד לידה, ולפני שהיא
מספיקה לסיים את המחשבה, אני רואה את עידן, אוי עידן! אם מישהו
אי פעם יצליח להבין את מה שיש בנינו... אנחנו לא סובלים אחת את
השני, מדברים אחת על השני מאחורי הגב, ואז כשאנחנו נפגשים, הכל
להפך, כאילו תמיד אהבנו, תמיד היינו ידידים, אז היא תופסת אותו
והם אומרים שלום, מדברים קצת, רק על מה שחשוב ומנומס לשאול,
ובן, כל פעם יש לו מישהי אחרת, רק לא חברה שלו, שנזכרת לבוא
בסוף המסיבה, לתת לו נשיקה, ולהפקיד אותו בידי אחת מהבנות
האחרות שתיקח אותו הביתה, בתודה מראש כמובן!

הזמן עובר, היא אפילו לא חושבת על מה יכלה לעשות עכשיו במקום
להיות כאן, גם מתן פה, פתאום בלי שום קשר. מזל שיש את סיגל, אם
לא היא, עוד הייתי צריכה להתייחס אליו...
היא ממשיכה לרקוד, לשכוח, אפילו תופסת אומץ ומדברת שם עם מישהו
ואפילו הזבל הזה הסתכל עליה כשהלכה עם עידן ונופף לי לשלום, או
אולי זה היה למישהו שהיה מאחורי...?
היא מנסה להעביר את הזמן כמה שיותר מהר, כמה שיותר לא להתייחס
לחצי מהאנשים כאן, שמכירים אותה, מהבית, את הילדה הקטנה
שאני...
היא מדברת עם יעל ועם כולם, היא תמיד חושבת שכולם מסתכלים עליה
ואני יודעת שאף אחד לא שם עליי. היא רוקדת עם החברות שלה, כמה
בנים מתחילים איתן, איתן ולא איתה. כל אחד מהבנים רוקד ליד אחת
מהחברות שלה והיא עוצמת את העיניים ורוקדת איתי, מנסה לא לתת
להם לדרוך על הכבוד המטופש שלה, שכבר שפחו עליו שלוש כוסות
מים, יש אנשים שהיא כל כך שונאת!
"ערפו את ראשם!" אני צועקת בלב, אם רק הייתה מלכת הלבבות...
בסוף היא תופסת אומץ ומורידה את החולצה, נשארת רק עם גופיה, גם
ככה אף אחד לא מסתכל עלי.
אז היא רוקדת ורוקדת, להעביר את הזמן, לשרוף קלוריות, לשרוף את
הכאב, (הסכין גם ככה בבית),
היא כבר סחוטה לגמרי, הגלימה נקרעה לי כשרקדתי והשרביט התעקם,
גם האיפור נמרח על כל הפנים, הרגליים שלה הורגות אותי... אני
מתעלמת, ועושה מניפולציות לכל העולם...
בסוף חוזרים, אני שוב מדדה, הפעם לכיוון הבית, מנסה לרדת מ-הר
הזבל המלא ציפיות שבניתי לעצמי, שוב מבטיחה הבטחות של לילה,
כאלה שמבטיחים על סף הרדמות, הבטחות ענקיות כאלה שממש רוצים
לקיים ויודעים שאין מצב שנקיים אותם, שוב מחזיקה חזק חזק את
השרביט שלי ואת הכתר, שלא יפלו,  כי אני עדיין המלכה, מלכת פחי
הזבל.