"אל תסתכלי עלי יותר... זה רק מקשה עלי להגיד לך את זה... את
ילדה כל כך יפה... תשמעי חמודה, אני... זה קצת קשה לי... זה לא
את! תביני, זה אני, לי יש בעיות... אני לא בסדר בקשר לא קשר
הזה... את ילדה כל כך יפה... את ילדה כל כך חכמה... את ילדה כל
כך טובה ומוכשרת..."
וזה בדיוק מה שאני. ילדה. כן יופי, מוכשרת, חכמה, יפה, טובה...
אבל ילדה. וזאת הבעיה של כל העולם פה! העובדה שאני ילדה קטנה
שלא מסוגלת לאכול את כל הבולשיט שכולם פה מאכילים את כולם!!!
אולי מפחיד אותך העובדה שאני ילדה קטנה שלא חושבת כמו ילדה
קטנה... כי "מה זה גיל!? כבר היו לי יותר גדולים ממך" אני
אומרת לו. אבל הם כולם אותו הדבר. הם כולם באים בגלל אותה
הסיבה ומתרצים את אותם תירוצים. והם כולם כל כך פוגעים בי...
והם כולם עוזבים אותי...
אז עכשיו מה נשאר לי? נשאר לי לשאול "למה?" כי זה תמיד מה שאני
שואלת- "למה?". ולמה? כי אני לא מבינה למה אנשים אוכלים את כל
מה שמאכילים אותם ולא מתקוממים על זה? למה אני היחידה שאכפת לה
מהקשר לא קשר הזה? והוא כרגיל עושה מה שהוא צריך, מתקשר פעם
פעמיים, ושוכח ממני שבועיים אחרי זה... אח"כ בא ודופק לי איזה
מונולוג שלם על מה הבעיה בקשר הזה שאין לנו גם ככה, ולמה הוא
זורק אותי. מליון ואחד תירוצים רק כדי לא לשבור את הלב הקטן
והרגיש שלי- תודה על ההתחשבות נשמה!
אז אל תבוא. אל תתחיל איתי. אל תתקשר. אל תראה לי שאולי אכפת
לך כי אתה מנסה להשיג זיון. אל תנסה להרגיע אותי כשאתה זורק
אותי. ותדפוק לי מונולוג מלא בשטויות! אל תעשה את זה! פשוט!
בלי כל המשחקים הטיפשיים האלה. בלי כל הבולשיט הזה שאתה מאכיל
אותי על גיל או על ידידות... על הזין שלי ידידות!!!! ואיך
לעזאזל אתה מבדיל בין ידידות שלך לחברות שלך אם את כולן אתה
מנסה לזיין!?!?
פשוט תצא לי מהחיים וזהו. ואל תחזור ואל תתקשר ואל תראה שכאילו
אכפת לך כי אני עדיין בפוטנציה של זיון. לא של חברה... זה לא
עובד ככה!!! אולי עד עכשיו זה עבד לך ככה.. אולי... אולי עד
עכשיו זיינת את כל הידידות שלך, אבל לא אותי! כי אני לא מחפשת
את זה! אני מחפשת מישהו שיאהב אותי... שיח אותי מכאן למקום
שנהייה בו רק שנינו...ולא לאיזה בית קפה עם טרנינג... שיגיד לי
דברים יפים וממסים כאלה... ושלא ילך אחרי שבועיים... שיתן לי
להרגיש הכי בטוחה בעולם... ולא רק לשעה ורבע... כי אני בנאדם
שזקוק לזה... אני בנאדם שצריך שיאהבו אותו ויתנו לו וילטפו
אותו וידאגו לו ויקשיבו לו ויקבל את הכל בחזרה... כי מה לעשות?
אולי אתה צודק. עם ראש מלא בכאלה פנטזיות... אולי אני באמת
ילדה קטנה... שמאמינה בניסים בלתי קיימים ומחכה לנסיך המקסים
שיבוא על סוסו לקחת אותה מכאן. וילטף אותה, ויקשיב לה, ויאהב
אותה כי בעולם, ויגיד לה דברים שהיא כל כך רוצה לשמוע, וידאג
לה, ואת תקריאי לו הכל, ותהיי כל כך עירומה מולו... והוא ייתן
לה להרגיש הכי בטוחה בעולם בין כותלי ארמונו המפואר, ויקבל את
הכל בחזרה... ואז הוא יפסיק להחזיר טלפונים, ויתעלם ממך
כשתחלפו זה מול זו במסדרונות הארמון, ואת תאכלי את הלב שלך
ותדאגי לו כל כך, ותעשני ותבכי ותאכלי שטויות בכמויות ותשנאי
את עצמך כל כך, ואז הוא ייזכר בך שבועיים אחרי זה, יבוא אלייך,
ואת תהיי כל כך מאושרת- אבל תרגישי שזה הסוף, הוא יקבל מה שהוא
צריך, גם את. ואז הוא ידפוק לך כזה מונולוג על מה לא בסדר בקשר
לא קשר הזה ועל זה שאת עוד קטנה ורכה, ושזה לא את! זה הוא! ויש
לו כל כך הרבה בעיות בממלכה עכשיו... והוא ימשיך לשקר ולסתור
את עצמו. ואת תמשיכי להתאכזב, תבכי, ותפסיקי להאמין בניסים
ובנסיכים. ואולי, אולי אז את סופסוף תתבגרי.