שמיכה שחורה של עצבות עוטפת אותי, וערפל סתווי מסתיר גם את מה
שנראה לעין באור...
ממשיכה להביט בשמיים זרועי הכוכבים, שלא יגמר לעולם, מתפללת,
אבל יודעת שהסוף קרוב.
קר... קור כזה של סתיו, של הלילה, שמגרש את כולם לבתים, רוצה
להיות לבד, רק אני והוא...
הולכים, מדברים, מדי פעם נוגעים זה בזו, בצחוק, כי זה מה שיש,
לא יותר.
יום כיפור הוא יום של חשבון נפש, ונפשי כבר עייפה ממני, אני
ממנה, ואנחנו מכל העולם.
המחשבות שעוברות לי בראש מנסות להסיח את דעתי מהאמת הכואבת
ואני שוקעת בפנטזיות אין סופיות על דברים שלא יקרו לעולם...
והסתיו? הוא שותק, מותיר לנו להלך יחידים ברחובות, מחובקים,
מביטים לשמיים ואל הכביש הריק.
ירח חצוי מתנוסס מעלינו כמו דגל ניצחון, הוא לא מאמין באלוהים,
שניהם שם למעלה אך מעולם לא התראו, והוא מזמן כבר איבד את
התקווה למצאו, כמו שאני איבדתי את התקווה למצוא את האהבה שלי.
בנתיים, מתרפקת על כל שבריר אהבה קטן, סוחטת אותו עד לטיפתו
האחרונה, עד שנמוג.
והוא, זקוק לה, מביט בעיניי ושותק, רק עוד חיבוק אחד, והקור,
מותיר אותנו מחובקים, יושבים על ספסל, מחכים שיחלוף, שתזרח
השמש, שהכל יתבהר, ויחזור להיות אמיתי...
דמעה קטנה זולגת על לחיי, וגופי מתקמר למגע ידו הקרה, שותקת
כמו הסתיו הקנאי שרצה שנשאר לבד, אך ללא הצלחה.
שוכחים שאנחנו כל כך רחוקים, לא דיברנו אולי חצי שנה, ועכשיו?

התגעגענו זה לזו.
צוחקים. בלי לחשוב יותר מידיי, שפתיו מנשקות את צווארי, וגופי
מתפתה לאשליית האהבה שיצרתי
במו ידי...
מחזירה לו את אותה האהבה, ומתבוננת בעיניו הדומעות של הסתיו,
שפספס את הזדמנותו.
להט גופו משכר אותי, מתמכרת לחלום שעוד שנייה יתפוצץ כמו בועת
סבון שברירית.
מנשקת בעדינות את צווארו, נשיקות קטנות, והוא מצמיד אותי אליו,
עוטף אותי בידיו הגדולות, צמא לעוד... מגע ידיו הרקות מצמרר
אותי ואני נסחפת לתוך מערבולת של אשליות, שעוטפות אותי איתו.
הסתיו לא נכנע, ועוגמת הנפש שחווה רק גורמת לו להמשיך במשימתו
עד שנשאר רק שנינו, הוא ואני.
הוא מגביר את הקור, אבל לנו חם, מחובקים. מדמה שאני בזרועות
אהובי, שאני מאושרת, ואפילו רק לדקה  קטנטנה ולא אמיתית...
אך הוא לא מוותר. לבסוף הקור מכניע אותנו ואנחנו נפרדים...
מהלכים ברחוב השקט יד ביד בלי לדבר.
והסתיו מגביר את הקור, קור שקט, ללא רוח ללא ערפל, קור מקפיא,
עד שידיינו ייפרדו.
והן נפרדות, לכל דבר יש סוף.
מתחבקים שוב, לוחשים זה לזו מילים קטנות, מנסים ללגום רק עוד
קצת מהמשקה האסור, רק עוד טיפה אחרונה לפני שנלך, לפני
שנקפא... רק עוד קצת לטעום מן האשליה הטעימה שיצרנו, מהסיפוק
הדמיוני שמצאנו זו בזה... נושמת אותו ואת הלילה בפעם האחרונה,
והוא נאנח אנחת עצב וכעס על הקור הרע,
מתרפקת עליו עוד שנייה אחרונה וניתקת ממנו, כאילו הסתיו הוא זה
שמשך אותי לאחור, לא יכול להתאפק...     נפרדים.
והסתיו, הולך לצדי כל הדרך חזרה הביתה.  שותק, לא יודע מה לומר
אחרי מה שראה, לא יודע איך להחביא את הרגשתו.
אני יודעת שרצה שנהייה לבד הלילה, רק אני והוא, מנסה להסביר לו
שהכל היה כל כך לא צפוי, כל כך סתמי, כל כך במקום. שהייתי צמאה
לאותה אהבה, שרקמתי לעצמי בחוטי הערפל.
הוא מביט בי ומגחך, מסביר לי שזאת לא אהבה, שהוא יכול לתת לי
יותר מזה, הוא, הסתיו, ולא איזה ילד בן 16, רוצה שלא נפרד,
מבטיח שנשאר יחד לנצח, לבד רק אני והוא... מחייכת אליו, יודעת
שהוא מתכוון לכל מילה שלו... ויודעת שגם אם ירצה, לא יוכל
לקיים את הבטחותיו, כי הוא רק עונה חולפת, עד שיבוא החורף...