הרמקולים הדהדו בקולו הרועם של המנחה
וכולנו התיישרנו לקו המסומן בסרט צהוב
מין סרט כזה, כמו שהמשטרה משתמשת בו
לסימון זירות רצח, למשל.
ההוראות היו ברורות...אדם יצעד אחרון
רק אם לא יקדים אותו אף אחד.
"מי שמח"? שאל המנחה
הכלב צעד קדימה וקשקש בזנבו.
"מי עצבני"? שאל המנחה
הצבוע צעד קדימה, מתמם.
"מי נהנה"? שאל המנחה
החתול צעד קדימה, מגרגר מנחת.
"מי נוקם"? שאל המנחה
העורב צעד קדימה, חפוי מקור.
"מי ערמומי"? שאל המנחה
השועל צעד קדימה, בגאווה לא מוסתרת.
"מי עקשן"? שאל המנחה
החמור צעד קדימה, נבוך מעט.
"מי גאה"? שאל המנחה
הטווס צעד קדימה, פורש נוצותיו.
"מי עצוב"? שאל המנחה
התן צעד קדימה, בוהה בירח.
"מי פוחד"? שאל המנחה
השפן הקטן צעד קדימה.
"מי אוהב"? שאל המנחה
אדם וחווה צעדו קדימה.
"מי שונא"? שאל המנחה
אדם וחווה צעדו קדימה.
אז ככה, בשל השנאה, אנחנו כאן, צעד אחד קדימה - לפני כולם.