ממש לפני שהתחלתי להתארגן ליציאה הביתה, עמוס בא וביקש שאקפוץ
לדואר לשלוח כמה מכתבים רשומים.

עמוס לא מדבר על זה אף פעם, אבל הוא יודע שפעמיים בשבוע, בשני
וחמישי, אני יוצאת מוקדם מהמשרד, בשתים עשרה וחצי אני כבר
מתחילה להתארגן, למרוח ליפסטיק סוף היום, ובבטן עוברות לי
צמרמורות של תענוג. בשתיים אני כבר בבית.
אבל עמוס התעקש, שני החריצים בצדי פיו התעמקו, ובשורש האף נחרש
קמט נוסף. קמטים עמוקים כמו בורות, ונדמה שהעור נשאב פנימה, אל
חלל הגולגולת. הפעם רצה שאגש לדואר המרכזי שברחוב חטיבת יפתח,
ולא כרגיל לסניף הסמוך. רק שם, בחטיבת יפתח, אפשר למסור מכתבים
רשומים ולקבלם. בסניף אצלנו אפשר רק לשלם חשבונות ולקנות בולים
וכרטיסי חנייה.

את בית הדפוס "פורמה" הקמנו, עמוס ואני, יחד.
אנחנו מכירים עוד מגן הילדים ומבית הספר היסודי. נישאנו אחרי
שעמוס קיבל את מענק הפציעה מהצבא. בכספי המענק הקמנו את
"פורמה". אני אחראית על הקשר עם הלקוחות, חברת המשלוח והספקים,
מדברת ומתכתבת עם ספקי העור האיטלקיים, אחראית על מחלקת הנהלת
החשבונות, כוח האדם ועל ספירות המלאי החודשיות.
ספירות המלאי ממסטלות אותי. ריחו של העור משכר. אני עוברת
במחסנים ומסניפה את הריח אל תוכי. חומרי גלם, תוצרת בעיבוד,
תוצרת גמורה. יריעות עור חלקות, שלמות ורכות - בדיוק ריח
הילקוט הראשון של כתה אלף. הראש שלי מתחיל להפליג אל מחוזות
ילקוטי העור, הסנדביצ'ים עם הגבינה הצהובה, בננה מעוכה בתיק,
אל הגויאבות שהיו ממלאות את האוויר בניחוחן השתלטני.

רוב האנשים לא יודעים, אבל כל בתי הדפוס בארץ, אפילו המדפיס
הממשלתי, מדפיסים אך ורק את הדפים הפנימיים. דפוס "פורמה" מספק
את הכריכות לכולם, אפילו כריכות של מחברות, פנקסים וחוברות
לימוד. אני עוברת במחסנים, סוקרת כריכה כריכה, מדמיינת מה
ייגנז בתוכה, איזה עולם ייברא בתוכה.
כמובן שלא כל הכריכות עשויות עור. אלו כריכות בהזמנה מיוחדת.
רוב הכריכות אפילו אינן קשות, אבל ריח העור משתלט על הזיכרון
ממש כמו גויאבות, והנה אני נסחפת שוב.

אצל עמוס במשרד יש מדפים עמוסים כריכות גמורות- תלמוד בבלי, כל
כתבי דיקנס באותיות מוזהבות, כל כתבי עגנון בכריכות חומות
בהירות.
הכל ריק מבפנים, כמובן. לפעמים אני רואה אותו יושב מול "בית
ממכר עתיקות" של דיקנס או "שירה" של עגנון. כריכת הספר פתוחה,
אבל בתוכה אין דבר. עמוס מחייך אלי חיוך של ילד קטן ומעמיד את
הכריכה הריקה מולו בעמדת קריאה.
אני לא אוהבת שהוא מלגלג על עצמו, כאילו שהוא קריקטורה של איש
עסקים בור ויומרני המתהדר בכריכות ספרים ריקות, אבל אצל עמוס
זהו סוג של בדיחה פרטית. פעם הוא היה קורא המון. כשהיה ילד,
המצח שלו היה מלא תמיד בסימנים כחולים מהעמודים שהיה נתקע בהם.
הוא היה חוזר מהספרייה הציבורית ואפו תחוב בעמודי הספר.
"זה כלום." הוא היה מחייך חיוך נבוך וממשיך לקרוא.
ובאמת איזו סכנת פגיעה מרחפת על ילד שהוא "תולעת ספרים"?
גם שנים אחר כך, כששכבתי לצדו ימים כלילות על מזרן מאולתר בבית
החולים אחרי הפציעה, הוא סימן לי שזה כלום. עמוס היה פצוע קשה,
אנוש אפילו, אבל כל הפגיעות היו פנימיות. הוא נראה שלם, אבל
מבפנים היה מרוסק.
"תגיד לחברה שלך שלא תחבק אותך חזק מדי, שלא תשבור אותך." אמר
לו הרופא, כשהשתחרר מבית החולים. עמוס אמר שזה כלום, ומבחוץ לא
ראו כלום, גם לא שריטה, אבל אני נזהרתי.

סניף הדואר המרכזי ברחוב חטיבת יפתח.
אני יכולה לדמיין לעצמי את הדרך. השעה אחת עשרה ארבעים וחמש,
השמש של אוגוסט בוחשת את הרחובות לנזיד חורפי עשיר וסמיך.
כיוון שאני נמצאת רוב היום במשרדים ממוזגים או ברכב הממוזג
שלי, אני לבושה Comme il faut - חצאית, גרבי ניילון, חולצת
משי, ז'קט, עקבי סיכה. לא את הכל אפשר להסיר בלי להתבזות.
אוי, כמה שאני שונאת את השמש. הייתי מוכנה לבלות את כל חיי בצל
מזגנים. לא הייתי צריכה להיוולד פה. אולי צפונית לחוג הקוטב?
חצי שנת לילה וחצי שנת שמש סקנדינבית חיוורת, רכה וארוכת
קרניים.

מועקת הבגדים קשורה לסיבה שבגללה אני חוזרת הביתה מוקדם פעמיים
בשבוע.
כל שני וחמישי אני נמצאת בבית לבדי, מאחורי התריסים המוגפים.
איש אינו יודע שאני בבית, ואני יכולה להתפשט.
כשאני אומרת "התפשטות" אני מתכוונת למילה במלוא משמעותה. כשאני
לבושה, אני נראית רזה, אפילו דקיקה. אף אחד לא יודע איזה נפח
אני תופסת במרחב כשאני עירומה.
תמיד הייתי כזאת, אפילו כשהייתי ילדה. כל בגד, אפילו בגד ים,
היה מפסל אותי על פי מידותיו. גם היום אני יכולה להתכנס אל תוך
מכנסי ג'ינס הדוקים של נערות, ולא נודע כי באתי אל קרבם.
כשהייתי צעירה יותר, הייתי מפושטת פחות, אבל בהחלט תפסתי מקום
במרחב. הייתי ישנה עירומה, ועמוס היה תופס ציץ מונומנטלי או
לחמניית ישבן קולוסאלית ואומר שאין כמוני. אין כמו בחורה, שהיא
ליידי מהבי.בי.סי כשהיא לבושה, ורקדנית בטן מסרט מצרי כשהיא
עירומה.
כבר שנים אני לא ישנה עירומה, כי ככל שעוברות השנים אני מתפשטת
יותר. אני תופסת את כל שטח המיטה הזוגית הרחבה מאוד שלנו
וגולשת מעבר לה. עמוס נראה כמו עכביש זעיר לידי. אולי הוא היה
שמח לטפס על הפסגות החמימות והרכות שלי, לשקוע בתוכן, להתכרבל
כעובר בתוך שקערורית בבשרי, אבל אני ישנה תמיד בפיג'מה. גם
כשאני מסירה אותה, אני דואגת להשאיר עלי משהו - גרביים, גרב
אחד, או לכל הפחות גומייה בשיער או צמיד.
כסות הבגדים מעיקה. הם לא לוחצים ולא מכאיבים, אבל כשאני מסירה
מעלי הכל, אני חשה התרוממות רוח פשוטה כמשמעה. אני ממלאה את כל
החדר, נוגעת בקירות ובתקרה הגבוהה. אולי עוד כמה שנים נעבור
לבית גדול יותר, בית פרטי בן שתי קומות. למה לא? חלל המדרגות
יהיה עיר המקלט שלי.

סניף הדואר המרכזי ברחוב חטיבת יפתח.
ניגשתי לחניון של המשרד, הכנסתי את התיק הגדול שלי לבגאז' של
האוטו, ואת הז'אקט תליתי על הקולב הצמוד לחלון האחורי. נשארתי
רק עם שקית המכתבים, המפתחות ומשקפי השמש. המשקפיים שחורים
משחור. הם מסננים את הקרניים ומותירים מהן רק את הסקנדינביות
האפורות.
ובכל זאת הסתנוורתי כתנשמת, כשיצאתי מהחניון והתחלתי ללכת
לכיוון סניף הדואר. שמשות האנטי סאן, היוצרות חציצה נוספת ביני
לבין השמש נותרו בחניון, ולמרות אפרוריותו של האור התחלתי
לזלוג. תחת שרוולי המשי הוורדרד התעגלו טבעות זיעה.

כבר שתים עשרה ורבע. חבל מאוד מאוד שלא לקחתי את הסניקרס
מהאוטו. קראתי שנשות ניו יורק צועדות לעבודה בסניקרס ומחליפות
אותן בנעלי עקב רק במשרד. מאז יש לי סניקרס בבגאז'. מעולם לא
עשיתי בהן שימוש. הקרסוליים שלי צרחו בכאב, והבהונות התכווצו.
עינוי סיני.


כבר שתים עשרה עשרים וחמש. אני אבודה, אין שום סיכוי שאספיק
להגיע הביתה בשתיים.
אני אבודה.
אני באמת אבודה.
אין לי מושג היכן נמצא רחוב חטיבת יפתח.
האזור הזה של העיר, אזור המשרדים, מנוקד בשמות של חטיבות.
המשרד של "פורמה" נמצא בפינת הרחובות חטיבת אלכסנדרוני וחטיבת
קרייתי, ומסביבנו משתרעות חטיבת הנגב, חטיבת עציוני, חטיבת
כרמלי וחטיבת גולני. היה לי ברור שחטיבת יפתח נמצאת ממש כאן,
אחרי הצומת המרומזר של חטיבת הראל וחטיבת גבעתי, אבל חטיבת
יפתח יוק. זו היתה סמטה קטנה - חטיבת עודד, ואחריה הכביש
הראשי.

"סליחה," הגברת המגונדרת בחולצת משי וורדרד, חצאית וגרבי
ניילון נקשה בפתטיות על חלון הרכב שעמד ראשון ברמזור. "אני
צריכה להגיע לרחוב חטיבת יפתח."
"סליחה?"
"תוכל להסביר לי איך אני מגיעה לדואר המרכזי בחטיבת יפתח, נראה
לי שהתברברתי כאן."
"גברתי, זה לא כאן. את בצד השני של העיר."
"אתה לא רציני!"
"את צריכה ללכת לכיוון הזה, זה חתיכת דרך אפילו באוטובוס,
לפחות עשר תחנות. את רואה שם את התחנה? מספר שלושים ושבע אלף."

"מה!?"
"אבל את יכולה..."
רק שלא יציע לי להיכנס לאוטו שלו. כבר עברתי את הגיל לטרמפים.

"...את יכולה להגיע לשם בתחתית."
הרמזור התחלף. המסביר האדיב שלי לחץ על דוושת הגז, אבל הספיק
עוד לצעוק אלי:
"זה כאן, ממש מאחורייך. המבנה הכתום."

דווקא חשבתי שאני מכירה את העיר כאת כף ידי. אני עובדת כאן כל
כך הרבה שנים, מכירה את כל החנויות, השוק, המשרדים, הבנקים,
תחנת המשטרה הישנה, תחנת הדלק, שהגישה אליה ידועה רק ליודעי
ח"ן.
ליד המבנה הכתום והמקומר עמד עץ פיקוס כביר, ודאי בן עשרות
שנים, עם זקנקנים שתלויים ויורדים ומגיעים כמעט עד המדרכה,
זקנקנים של שורשי אוויר שלעולם לא יממשו את ייעודם מבעד לאספלט
האפור והרותח.
איזה תענוג.
מצדי שכל פירות הפיקוס שבעולם ייפלו עלי עכשיו, אני מוכנה
להפוך לריבת פיקוס רוטטת, ובלבד שלא אצטרך להיפרד מהצל הקריר
והסמיך. משב המזגן מתוך המבנה הכתום פיתה אותי פנימה. מזגן אחד
טוב מאלף פיקוסים.

"נשק יש?"
חייכתי והרמתי את ידי. בפני הבודק בפתח נחשפו עיגולי זיעה
המדיפים, עדיין, ניחוח דאודורנט.
"לרחוב חטיבת יפתח אפשר להגיע מכאן?"
"תחנה אחת." ענה בלקוניות האומרת: "אני לא מודיעין".
הוא נשא עיניים קרות ובודקות אל הבאים בתור, אבל איש לא נכנס
אחרי. גם לא לפני. לבדי פתחתי את הדלת המצופה עור מלאכותי
כתום, לבדי ירדתי במדרגות הנעות.
שורשי הפיקוס, הנמצא ממש מעל התחנה, חדרו פנימה. מערכת שורשים
מסועפת התפתלה מעל לראשי. אמרו לי פעם ששורשי העץ נראים ממש
כמו הנוף שלו. גזעי שורש עצומים, ענפים ובדים השתרגו מעל גרם
המדרגות. גם מעל מנהרת הרכבת נראו שורשיו של הפיקוס. היא נראתה
כמו מערת הנטיפים.
מדהים עד כמה משפרת רכבת תחתית את התעבורה בעיר הדחוסה הזו.
ולחשוב שבמקום הקרירות הזו יכולתי למצוא את עצמי בשתים עשרה
ארבעים ושש בצהריים פקוקה באוטובוס עירוני מסריח מזיעה. רק
תחנה אחת בתחתית לעומת עשר תחנות באוטובוס.
השעון ההולך לאחור בתחנה הראה 00:03 ואחר כך 00:02 ו- 00:01,
וכעבור שנייה, בדיוק מקסים, הגיחה הרכבת מתוך המנהרה החשוכה,
חובטת בדרכה בשורשוני הפיקוס, כתומה וזוהרת כמו צבעו של המבנה
בחוץ. חלונות ענק במסגרת כתומה שובצו בתקרת הקרון. גם המושבים
המרופדים היו כתומים.
וריקים.
כיף.
איזה תענוג קריר.

זו רק תחנה אחת, ואני הרגשתי איך עיני נעצמות. מה אכפת לי
להישאר כאן עד סוף המסלול? איש לא נמצא כאן. אוכל להתפשט כאן
במקום בבית, אוכל להשתרע לכל אורכה של הרכבת, שיא השיאים. אף
פעם לא היה לי מרחב כזה להתפשטות.

"אפשר להתפשט."

אוף, נבהלתי. היד שלי, שהיתה כבר בדרכה אל הכפתור השני של
החולצה, מיהרה לרכוס את הכפתור העליון.
אבל לא היה שם איש. נרדמתי, לא יאומן. ממש חלמתי בהקיץ, ושום
כפתור עליון לא נפתח ולא נסגר.
הבטתי במסך הקטן ליד המושב, המראה את מיקומה של הרכבת. עדיין
לא הגענו לתחנה הראשונה. השעון שלי, ממש כמו שעון הרכבת, הראה
שתים עשרה ארבעים ותשע, כנראה נחטפתי לתנומה של הרף עין.
אבל נעליים אפשר לחלוץ. מתחתי בהונות והנחתי אותן על הספסל
שמולי, ריח זיעה נעים עלה באפי. אחר כך גללתי למטה את גרבי
הניילון, והנחתי אותן בתוך שקית המכתבים הרשומים. בטני וירכי,
שהשתחררו ממקצת כבליהן, חבויות עדיין תחת קו החצאית, התנשמו
ותפחו מעט. השוקיים וכפות הרגליים נותרו דקות - זהו החלק היחיד
בגופי, שנותר תמיד קטן מימדים.
מצחיק להתפשט כאן, לחוש התרוממות רוח עמוק באדמה, מתחת
לשורשים.

"אין כאן שורשים." שמעתי קול "תסתכלי למעלה."
שוב נרדמתי. לא הבטתי במסך הקטן, אבל הפעם בטוח שפספסתי את
התחנה, כי לא הייתי לבדי. לא אחד אלא שניים ישבו מולי - גבר
ואשה. הם עלו, וודאי, בתחנה שבה הייתי אמורה לרדת.
"סליחה?" אמרתי "לא שמעתי היטב."
"הערנו אותך?" אמרה האשה "אני מצטערת. פינקו, תראה מה עשינו,
הערנו אותה."
"זה בסדר." אמרתי "ממילא הייתי צריכה לרדת. פספסתי את התחנה
שלי."
"לא, לא..." אמר פינקו. להפתעתי אחז בידו גיליון מקופל של
הקוריירה דה לה סרה, אבל עיני המשוטטות והעייפות לא הצליחו
לקלוט ולו מילה מן הכותרות. "עוד לא הגענו לתחנה. עברנו הנה
מהקרון השני. שם לא היו חלונות בתקרה."
"חשבתי שהרכבת ריקה." מלמלתי.

"את לא ליבי קהת מ'פורמה'?" שאל פינקו.
הנהנתי. לא הכרתי אותו, אבל ההנהון יכול היה להתפרש כהנהון של
היזכרות.
"את לא מזהה אותי, אני פינקו, פנחס כהן, מ'כינרת את לביא',
חברת השילוח. אנחנו משגרים לכם את העורות מאיטליה."
"פנחס," הושטתי לו יד "איך הכרת אותי? אני לא זוכרת שנפגשנו."

"לפי הקול." הוא אמר "הקול שלך נשמע בדיוק כמו בטלפון. חשבתי
שככה את נראית. עם עמוס נפגשתי. הבחור הזה," הוא פנה אל אשתו
בחיוך "היה אחד הפצועים הקשים ביותר של צה"ל והשתקם להפליא.
הדפוס של עמוס וליבי הוא אחד ויחיד בארץ. אף בית דפוס לא כורך
היום את הספרים בעצמו. אני צודק, ליבי?"
הנהנתי לחיוב ורציתי לשאול איך אני נראית, אבל לא שאלתי.

"קודם, כשישנת, אמרתי לאשתי להסתכל החוצה. אין כבר שורשים של
פיקוס מעלינו."
הבטתי למעלה, אל החלון שבתקרת הקרון, אבל בחלק הנוכחי של הדרך
היתה המנהרה חשוכה, ומיד הגענו להתרחבות, רכבת מן הכיוון השני
עברה במהירות עצומה על פנינו. לאור הפנסים הקבועים גבוה בקירות
המנהרה יכולתי להביט למעלה ולראות.
כלום.

"חלל עצום." אמר פנחס. "הכל היה שכבת סלע. פוצצו הכל בזמן
החפירה וגרסו את הסלע לחצץ. כל הקבלנים בארץ חגגו על החצץ
שהוציאו מכאן. ב'כינרת את לביא' עשינו הרבה משלוחים של חצץ
לחו"ל. היתה פה כמות בלתי נתפסת. עשו כאן עבודה יסודית, חפרו
מתחת לצנרת הביוב העירונית, ועם מה שהחסירו מבפנים, בנו בחוץ,
על פני האדמה."
"באמת עבודה יסודית." אמרה לי אשתו של פנחס "פלגי חפר כאן עד
ליסודות."
"מי זה פלגי?" התעניינתי בנימוס.
"דורי את פלגי - קבלנים לעבודות עפר." אמר פנחס "אנשי החצץ
והחול. בכל דור ודור עושים אנשי החול במלאכה."
כיסיתי בידי על פי. בעיניים לחות מדמעות של פיהוק ענק הבטתי
בשעון הרכבת, אחר כך בשעון שעל פרק ידי. השעה היתה שתים עשרה
חמישים ואחת. נראה שהשעה אחת בצהריים לא תגיע לעולם. הזמן
הזדחל, עייפות הנסיעה התפשטה באיברים במתיקות.

"אפשר להתפשט." אמר פנחס.
זה היה הקול שלו.
זה היה הקול ששמעתי קודם, כשחשבתי שנרדמתי.
"להתפשט לכל כיוון." הוא פרש את ידיו. "אפשר לגדול ולגדול
ולגדול ולגדול ולגדול ולעולם לא למלא את כל מנהרת הרכבת."
"את מבינה?" שאלה אשתו של פנחס.
"כבר שנים מאז שקראתי את עליסה בארץ הפלאות."
"זו ארץ הפלאות. מועט המחזיק את המרובה." אמר פנחס "מי שמביט
מבחוץ, רואה שגודלה של האדמה מוחלט ובלתי ניתן לשינוי, אבל
בתוך קליפת האדמה חבוי חלל אינסופי. ללא החלל האינסופי החבוי
בתוכו, לא יוכל העולם להתקיים ולו להרף עין."

הרכבת התקרבה לתחנה, הקו האדום הדק, המסמל את התקדמות הרכבת
במסלולה, התקרב אל התחנה המסומנת בשרטוט. עכשיו ראיתי שליד
סימון התחנה נכתב "חטיבת יפתח". קודם לא שמתי לב, אבל עכשיו
הבהבו האותיות באור חשמל. גם השעון הבהב. השעה שתים עשרה
חמישים ושלוש.

"האינסוף חייב להתקיים..." המשיך פינקו.
כבר הוצאתי מתוך שקית המכתבים את גרבי הניילון. שניהם הסתכלו
כיצד אני מותחת את הגרביים על שוקי וירכי. ירכי התחטבו על פי
מידת הגרב.
"...כך היה גם במדבר, באוהל מועד ובדביר שבבית המקדש של שלמה.
מידותיו החיצוניות של ארון הקודש סופיות וקטנות. מידותיו
הפנימיות הן מידות נצח. הכהן הגדול היה נכנס אל קודש הקודשים
פעם אחת ויחידה בשנה, ביום הכיפורים. רק לאחר שהתקדש טרם
כניסתו אל הדביר, יכול היה לפסוע אל מעבר למסך עורות התחש
ולהיכנס פנימה מבלי שיאבד את דרכו בנצח שבפנים. אם יאבד את
דרכו, אולי לא ישוב לעולם, או שישוב מיד וכל שהותו בקודש תהיה
להרף עין, אלא שבעולמנו כבר עברו דורות לאין ספור, והדרך חזרה
אל הקודש תיחתם בפניו עד יום אחרון."

"אני יורדת עכשיו."
"את יכולה להישאר כאן." אמרה אשת פנחס. "כאן תוכלי להיות תמיד
בשמחה, בגודלך הטבעי, לא רק בשני וחמישי."
"היה לי נעים מאוד." הושטתי להם יד.
"המעטפות ריקות." אמרה אשת פנחס.
"אני רק מבצעת שליחות וזזה הביתה." אמרתי.

הרכבת עצרה. כשעליתי במדרגות הנעות והדפתי את הדלת המצופה עור
כתום, ראיתי את סניף הדואר ממש ממול.

"את מהמשרדים של פורמה?" שאלה אותי הפקידה. "הבאת ייפוי כוח
מעמוס קהת?"
היא חשבה שאני נערת שליחויות, מה אכפת לי. בתור הממתינים
האינסופי נמעכו כפות רגלי כליל, כל מה שרציתי היה לברוח משם.
"יש לנו מכתבים רשומים עבור קהת. הם נשלחו גוביינא. את צריכה
לשלם עבור חמישה מכתבים רשומים- אקספרס- עם- אישור- מסירה-
פלוס- מעטפות."
"הבאתי אתי מעטפות."
היא מיהרה להכניס מעטפה קטנה סגורה בכל מעטפה גדולה שהושטתי
לה. שמו של עמוס היה רשום על כל אחת מן המעטפות הקטנות כשולח
ונמען גם יחד - ע.קהת.
הפקידה רשמה משהו על גבי כל אחת מהמעטפות הגדולות והחתימה אותן
בחותמת התאריך.
"תחתמי כאן וכאן וכאן וכאן וכאן. המכתבים סגורים בסגירה כפולה,
אבל לא כדאי לפתוח אפילו את המעטפה החיצונית, את יודעת."
"וודאי שלא." אמרתי בעלבון "הם אינם שלי."
"לא התכוונתי דווקא אלייך. לאיש אסור לפתוח אותם. אדם שולח
לעצמו דואר רשום, כי תוכן המכתב ומועד קבלתו חשובים ומשמעותיים
בעיניו. זו ראיה משפטית, והפתיחה פוסלת אותה."
"תודה." שילמתי וניגשתי אל הדלת היוצאת לחטיבת יפתח.
"עדיף שתצאי מהדלת השנייה." אמרה הפקידה. "למה לך לצאת דרך
חטיבת יפתח? תעברי דרך החדר השני. הוא פונה לרחוב שלכם, לחטיבת
אלכסנדרוני. חבל שבאת מסביב. סתם עשית עיקוף ענק."

עברתי דרך החדר השני, החדר המוכר, שבו אשנבי מכירת בולים
וכרטיסי חנייה ותשלומי חשבונות. יצאתי החוצה, השעה היתה כבר
שתיים בצהריים. השעה הכי חמה. שנים שלא נחשפתי לשמש בשעות
האלה, אבל המדרכה היתה מוצלת, והמשרד לא היה רחוק. אכנס ישר
לחניון, ועמוס יראה את המכתבים בערב, בבית. בסקרנות פתע הוצאתי
את אחת המעטפות. ריח קלוש של כריכת עור נדף ממנה.
ל.קהת היה כתוב עליה. הסתכלתי שוב. ל.קהת נכתב על
המעטפה בכתב ידה המעוגל של הפקידה.
ליבי קהת.
קרעתי אותה. קרעתי גם את המעטפה הפנימית. לא היה שם דבר.
הוצאתי את המעטפה השנייה. גם עליה נכתב ל.קהת, גם בה לא
היה דבר.
הורדתי את חולצת המשי, נותרתי בגופיית כתפיות דקה. פתחתי את
המעטפה הריקה השלישית. קילפתי את גרבי הניילון ופתחתי את
המעטפה הרביעית. חלצתי נעליים, הלכתי יחפה, בגופיית כתפיות
וחצאית.
"ליבי," כתב עמוס במכתב האחרון לפני שנפצע "תקשיבי, יש בחור.
יש בחורה. הבחור רוצה לומר לבחורה משהו. הוא פותח את פיו (או
מושיט לה מכתב, או שולח אותו בדואר המהיר כצבי). בזמן הקצרצר
שחולף מהרגע שבו יוצאות המילים מפיו ועד שהן מגיעות לאוזניה
חולפים חיים שלמים.
ועכשיו נעבור לקטע שירה קצר - כל לילה אני חולם עלייך, ליבי.
אני קליפת אגוז ריקה בלעדייך, מיטלטל על מים סוערים. רוצה
לטבוע בתוכך, ליבי, רוצה שתמלאי אותי רוח חיים."