וסתם ביום אחד,
בוקר רגיל, לא מיוחד.
בכיתה עם כל האנשים
סתם עוד שיעור - כמו כל השיעורים.
ואז פתאום דפיקה בדלת
ואחותי בחוץ עומדת ורועדת.
גם הדודה שם, עומדת ליד
מנסה להחזיק את הדמעות
לעשות כל מה שאפשר - רק לא לבכות.
"היא נמצאת?" מישהי שואלת
ואני יוצאת, מרגישה מפוחדת.
"אבא נפטר" אחת מהן אומרת
ומתחילות הדמעות,
אחת אחרי השניה יורדת.
ושתי אפשרויות לפני עומדות
לנסוע לבית החולים
ולראותו בפעם האחרונה
או ללכת הביתה ולחכות למשפחה.
הלב מתפרק -
כבר לא יודעת מה לחשוב.
ילדה בת 12 וחצי
שנשארה בלי אבא -
וכבר אין מה לעשות.
ובבית החולים
שכבר נקרא "הבית השני"
בדרכים המוכרות
אני הולכת בעיניים
חצי עצומות.
ובחדר הרגיל
אמא מחכה ,
באה ומחבקת
ואני רק בוכה.
"זה קשה" היא אומרת,
"בטוח שאת רוצה?"
ואני בראשי מהנהנת
והולכת לכיוון המיטה.
ובפעם האחרונה
נגיעה קטנה.
נשיקה על המצח -
אך אין שום תגובה.
ועכשיו מנסים להאחז
בכל מה שנשאר.
בזכרונות היותר טובים
וגם כאלה שפחות,
נזכרים בכל דקה
ושומרים את הדמעות. |