"מצנחים זה דבר הכרחי בחיים!" פסקה כרמית. אני מיהרתי להנהן
בראשי. אחרי הכל, זה תמיד טוב שיש משהו שעוצר את הנפילה שלך,
אבל לא חשבתי שזה המקום לספר לה שלא לכל דבר יש רשת בטחון;
ובכלל, מצנחים אמנם שומרים עליך, אך הם גם מאטים את התקדמות
שלך. שחזרתי במוחי את כל הרגעים בחיי בהם מיהרתי להשתמש במחסה.
מהר מאד הגעתי למסקנה שבעצם כל חיי מיאנתי לעשות מהלך שיכול
להביא עימו סיכון כלשהו, תמיד לקחתי את הצד הבטוח.            
                   
"...Better safe than sorry" הם אומרים, ואני; אני תמיד שמעתי
בקולם. זה לא שהצטערתי על ההחלטות שעשיתי בחיי, פשוט ניסיתי
לשער מה היה עולה בגורלי לו הייתי מסתכן.                    
           

כרמית לדוגמא, מהרגע שפגשתי אותה היא מצאה חן בעיניי. הצחוק
שלה פשוט כבש אותי. מאז בעצם, לא נפרדנו: היינו הולכים לכל
מקום ביחד, צוחקים מאותן בדיחות ועוברים ביחד את המשברים
השונים. אבל אני מעולם לא סיפרתי לה עד כמה חזקים הרגשות שלי
כלפיה. הכוונה אינה לחיבה ההדדית שכמובן הפגנו, אלא ליותר מזה.
פחדתי, ואני יכול לבוא בטענות רק אל עצמי. כמובן שלא רציתי
לאבד אותה, וכך נשארנו עד היום: ידידים. עכשיו נותר לי רק
לשמוע על התקדמות היחסים שלה עם ארז. הרבה פעמים חשבתי ללמוד
משחק. מאד נהניתי מההצגות שהייתי הולך אליהן. מה לעשות שאין לי
כסף  - אני צריך עבודה ומשחק זו לא פרנסה אמיתית: לשחקן אין
עבודה בטוחה וחשבון הבנק שלו בד"כ נראה בהתאם.

עד היום, כשהחברים שלי נסעו לאיזושהי התנסות חדשה אני נשארתי
בבית. "באנג'י זה לא בשבילי" המילים עדיין מהדהדות בראשי.
מעניין מה היה קורה לו הלכתי. לא יודע מה קרה לי שהפעם הסכמתי.
דמיינתי שאני טרזן, מטפס מעץ לעץ. שם בין צמרות העצים ישנה
הרגשה עילאית; כל-כך גבוה בין בני הכנף, משוטט מחוץ לאותם
גבולות שהוגדרו לי ע"פ חוקי הטבע...
 
חלמתי בהקיץ. לא שמתי לב לקרקע שמתקרבת במהירות, את המצנח
שכחתי לפתוח כי רציתי פעם אחת לחוות את אותה תחושה של סיכון,
משהו אסור, ללא רשת בטחון, ללא מצנח...