הוא נלכד ביום בו הדיירים החדשים עברו לבית הגדול, בתוך סבך של
חוטים שהיה וילון לבן ישן ומאובק. אחד החוטים הדקים נכרך סביב
צווארו והלך והסתבך. נכרך סביב רגליו הדקות וסביב זנבו, והסתבך
עוד יותר ככל שרבו מאמציו הכושלים להשתחרר.

הבית הגדול היה מלא ברהיטי עץ וברזל ישנים, והקירות היו מכוסים
בקורים של עכבישים שמתו מזמן. טילטול קל היה הופכו לקופסת אבק
וגרוטאות, שילדי עכברים במלכודות ומקקים מתים. בית קברות
ליצורים לא-רצויים.

נשימותיו הפכו כבדות. שיניו הקטנות הפסיקו את הכירסום המתמשך
וחסר התועלת. אולי התייאש, ואולי הייתה זו הפוגה לפני מאמץ
נוסף, אחרון. היא עמדה לידו חסרת אונים ובכתה. כמו ילד קטן שלא
מפסיק לבכות עד שנרדם. נגיעה קטנה בסכין יפנית הייתה משחררת
אותו מחגורת החנק, אבל לא היה בנמצא שום מכשיר חד שיכול
להציל.
והגבוה שאל אותה: "אם אני הייתי גוסס, גם אז היית בוכה ככה,
כמו שאת בוכה עכשיו?"

הגבוה עלה על כסא וניסה לחבר נורה לחוט שחור שהשתלשל מהתקרה.
היא אחזה ברגלו למרות שהכסא היה יציב למדי והביטה בעכבר. הוא
שכב בתנוחה מוזרה, חסר-תנועה, כאילו יודע שכל תזוזה שלו בנסיון
להשתחרר תשיג את התוצאה ההפוכה.
היו לו שתי אפשרויות. האחת, להדק את החוט על-ידי סיבוב נוסף
ולהחנק למוות. השנייה, היתה להשאר כמות שהוא, מונח סבוך על
הוילון, ולגווע לאט ובייסורים.
כנראה שבחר באפשרות השנייה, חשבה לעצמה. עכברים לא מתאבדים.
הגבוה הצליח לחבר את הנורה. הוא סיפר לה על סרט יפני שבו
הגיבורים מעבירים חלמון של ביצה מפה לפה.
"רוצה לנסות?" הוא שאל.
"לא" היא ענתה. "זה מין".
"זה לא מין" הוא אמר "זה אוכל".
יצר הקיום, חשבה לעצמה. מין, אוכל, הישרדות.
והייתה האפשרות השלישית. לנסות להמשיך ולהאבק למרות הכל וכנגד
כל הסיכויים.
היא החליטה לעזור לו.

בחוץ היה חושך וריח של סתו. הדשא היה רטוב מהטל של הלילה
והאוויר היה צלול. היא השליכה את בדל-הסיגריה הבוער בפתח-הבית
ודרכה עליו בקבקב העץ שלה. היא נשמה נשימה עמוקה ועצמה את
עיניה.  
כאשר התקרבה אליו הוא זז בבהלה וצייץ ציוץ עכברי שרק היא הייתה
מסוגלת לשמוע. כאשר היא הרימה את הוילון בזהירות והביטה בריכוז
באפור הקטן הלכוד בתוכו היא חשה במבטים המזלזלים של הגבוה שעמד
מאחוריה. סיפור שכזה היא עושה מעכבר עלוב.
היא הניחה את הוילון על הדשא, כך שהעכבר הקטן יוכל גם הוא
להרגיש את הטל של הלילה ולהריח את הריח של הסתו.
כשנכנסה לתוך הבית מצאה את הגבוה עומד שם, צינור בידו, והוא
מתיז מים לכל עבר. על דופן האמבטיה מצאה חילזון זוחל שהתעורר
מכל המהומה. היא לקחה אותו, יצאה לחצר והניחה אותו על עלה
ירוק. היא התיישבה על שרפרף והביטה סביב.

והיתה האפשרות הרביעית. לגאול אותו מיסוריו. להרוג אותו במו
ידיה מתוך רחמים. הגבוה הלך. בסוף היו כולם הולכים. היא שבה
לבית ושטפה את הרצפות עד שהבהיקו בלובנן. מדי פעם יצאה החוצה
לראות שאין אף חתול בסביבה.

מישהו נקש על דלת הכניסה הפתוחה. זה היה בנו של בעל הבית.
הוא אמר לה: "הבאתי מלכודת עכברים, רוצה לראות?"

"לא, לא רוצה" היא ענתה לו "זה אכזרי".

אמר לה: "יש מלכודות אכזריות יותר, כאלו שמכילות דבק קטלני.
המלכודת הזו רק מפתה את העכבר להיכנס לתוכה".

"ומה עושים איתו אחרי שניכנס לתוכה?" שאלה.

"מטביעים אותו" הוא ענה בעליצות "ולפני שמטביעים אותו אפשר
לשבור לו את המיפרקת בלחיצת אצבע".

"כבר עשית את זה פעם ?" שאלה
"בודאי" ענה בגאווה.
"מוכן לעשות את זה גם עכשיו ?"
"איפה העכבר?" הוא שאל.
אמרה לו: "טוב שבאת".

יצאו החוצה והיא הצביעה על הוילון המוטל על הדשא. חיפשה, ומצאה
חור גדול מכורסם במקום בו היה העכבר.

"אז איפה הוא ?" הוא שאל, וראה אותה מחייכת.



פברואר 2005